כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי במאמר שהתפרסם בג'רוזלם פוסט מונה וייס את נזקיו של הסכם אוסלו ומציינת כי כבר עם היוודע הכוונה של יצחק רבין המנוח וערפאת לחתום על הסכמי אוסלו נעורה בה דאגה משום שביסוד ההסכם עמד מהפך מדיני מחשבתי בכל תפיסת ההגנה של מדינת ישראל.
מהקמת המדינה ועד אז דגלה ישראל בהנחת יסוד כי השלום ייכון כאשר מדינות ערב יפסיקו לתקוף אותה, עתה העניקה ישראל פרס לאויביה המסוכן וגם נכנעה לערפאת בתקווה כי הדבר יגרום לו לוותר על הטרור. כל זאת למרות שההסטוריה הוכיחה כי הוא שואף לתפוס את מקומה של מדינת היהודים.
הקמת אש"ף בשנת 64 קדמה ל"כיבוש" ישראלי של יש"ע והארגון מראשיתו שלל את הלגיטימיות של מדינת ישראל וראה את עצמו כבעליה של ארץ ישראל כולה תוך שלילת נוכחות יהודית הסטורית בארץ ישראל. ישראל שהכירה בערפאת ואף שמה מבטחה בו שיספק לה בטחון תוך התעלמות מהתנגדות אזרחיה הפטריוטים ותומכיהם מעבר לים, גרמה להרחקת רבים מידידיה.
יתירה מכך הסכם אוסלו הוא תוצר "עיסקה" מחתרתית שנחתמה בין ערפאת לישראל ולא תוצר מהלך דמוקרטי משום שהמו"מ על ההסכם נוהל על ידי ישראלים שלא קיבלו לכך מנדט.
אוסלו על אשליותיו חסרות הבסיס לפתרון גרם נזק לחברה הישראלית אך גדול פי כמה הנזק שגרם לה בזירה הבינלאומית. אירופה רואה בישראל כמחבלת בשלום משום שבבסיס תפיסת אוסלו עמדה הנחה כי ישראל יכולה לסיים את הלוחמה הערבית נגדה אם תסכים לוותר. חוסר נכונותה של ישראל לויתורים גדולים יותר גורם לכך שהיא נראית היום כמי שמחבלת בשלום, כותבת וייס ומוסיפה כי התוצאה המדאיגה ביותר של הסכם אוסלו, היא תחייתה המחודשת של האנטישמיות האירופית.
עם זאת נזקו הגדול ביותר של הסכם אוסלו הוא ביצירת משטר טרור בעזה וביו"ש, כותבת וייס.
הלגיטימיות שערפאת קיבל כתוצאה מההסכם עודדה את התגבשותה של קואליציה אנטי דמוקרטית כנגד המערב והיהודים הם הקורבן המסומן והברור של אלו שהכריזו מלחמה כנגד הציביליזציה המערבית.
הכניעה הישראלית לערפאת מסכנת את הדמוקרטיה לא פחות מאשר את קיום מדינת ישראל משום שישראל היא דמוקרטיה ומאבקה בטרור מציב דגם של התמודדות משטר דמוקרטי אל מול טרור מתמשך.
בעוד ישראל ומערכת הבטחון שלה עוסקים באומץ במאמץ להתמודד עם נזקי הסכמי אוסלו שאפשרו לאש"ף ולערפאת לצבור כוח צריכים כל דוגלי הדמוקרטיה לעסוק בחקירת הנחות היסוד השגויות שהובילו להסכם אוסלו, מסכמת פרופ' וייס.
מהקמת המדינה ועד אז דגלה ישראל בהנחת יסוד כי השלום ייכון כאשר מדינות ערב יפסיקו לתקוף אותה, עתה העניקה ישראל פרס לאויביה המסוכן וגם נכנעה לערפאת בתקווה כי הדבר יגרום לו לוותר על הטרור. כל זאת למרות שההסטוריה הוכיחה כי הוא שואף לתפוס את מקומה של מדינת היהודים.
הקמת אש"ף בשנת 64 קדמה ל"כיבוש" ישראלי של יש"ע והארגון מראשיתו שלל את הלגיטימיות של מדינת ישראל וראה את עצמו כבעליה של ארץ ישראל כולה תוך שלילת נוכחות יהודית הסטורית בארץ ישראל. ישראל שהכירה בערפאת ואף שמה מבטחה בו שיספק לה בטחון תוך התעלמות מהתנגדות אזרחיה הפטריוטים ותומכיהם מעבר לים, גרמה להרחקת רבים מידידיה.
יתירה מכך הסכם אוסלו הוא תוצר "עיסקה" מחתרתית שנחתמה בין ערפאת לישראל ולא תוצר מהלך דמוקרטי משום שהמו"מ על ההסכם נוהל על ידי ישראלים שלא קיבלו לכך מנדט.
אוסלו על אשליותיו חסרות הבסיס לפתרון גרם נזק לחברה הישראלית אך גדול פי כמה הנזק שגרם לה בזירה הבינלאומית. אירופה רואה בישראל כמחבלת בשלום משום שבבסיס תפיסת אוסלו עמדה הנחה כי ישראל יכולה לסיים את הלוחמה הערבית נגדה אם תסכים לוותר. חוסר נכונותה של ישראל לויתורים גדולים יותר גורם לכך שהיא נראית היום כמי שמחבלת בשלום, כותבת וייס ומוסיפה כי התוצאה המדאיגה ביותר של הסכם אוסלו, היא תחייתה המחודשת של האנטישמיות האירופית.
עם זאת נזקו הגדול ביותר של הסכם אוסלו הוא ביצירת משטר טרור בעזה וביו"ש, כותבת וייס.
הלגיטימיות שערפאת קיבל כתוצאה מההסכם עודדה את התגבשותה של קואליציה אנטי דמוקרטית כנגד המערב והיהודים הם הקורבן המסומן והברור של אלו שהכריזו מלחמה כנגד הציביליזציה המערבית.
הכניעה הישראלית לערפאת מסכנת את הדמוקרטיה לא פחות מאשר את קיום מדינת ישראל משום שישראל היא דמוקרטיה ומאבקה בטרור מציב דגם של התמודדות משטר דמוקרטי אל מול טרור מתמשך.
בעוד ישראל ומערכת הבטחון שלה עוסקים באומץ במאמץ להתמודד עם נזקי הסכמי אוסלו שאפשרו לאש"ף ולערפאת לצבור כוח צריכים כל דוגלי הדמוקרטיה לעסוק בחקירת הנחות היסוד השגויות שהובילו להסכם אוסלו, מסכמת פרופ' וייס.