כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי הרקע להחלטתו של מפקד האזור להגביר את רמת הביטחון היה פיגוע הירי בציר המתפללים בנובמבר 02', פיגוע שבו הותקפו מתפללים שעשו דרכם מתפילת שבת במערת המכפלה לבתיהם בקריית ארבע.
בקרב שהתפתח בין המחבלים לכוחות הביטחון שהיו במקום נהרגו 12 לוחמים מקרב חיילי צה"ל, ובהם מפקד חטיבת יהודה ,אל"מ דרור וינברג הי"ד, וכן חיילי מג"ב וכיתת הכוננות של קריית ארבע.
כאמור, בעקבות הפיגוע החליט מפקד האזור להגביר את ביטחונם של המתפללים באמצעות הרחבת המעבר, הרחבה שתאפשר מעבר לרכב הצלה ולרכב ביטחון.
העותרים: עיריית חברון, הוועדה לשיקום מבנים בחברון, מוסי רז, לשעבר חבר כנסת, תנועת השמאל הקיצוני "יש גבול" ותושבים ערבים , טענו כי צו התפיסה סובל מ"חוסר סבירות קיצוני והעדר מידתיות ביחס להמטרה שלשמה הוצא, נוכח הפגיעה הקשה בקניינם של בעלי הזכויות בקרקע לאורך הציר".
כמו כן טענו העותרים כי יש חשש לפגיעה "במבנים בעלי ערך ארכיאולוגי ייחודי", והוסיפו: "הטעם הביטחוני אינו אלא כסות למניע פוליטי דומיננטי, שתכליתו העיקרית היא ליצור רצף טריטוריאלי בין קריית ארבע למערת המכפלה באמצעות הקמת טיילת, רצף שיאפשר בהמשך הזמן הרחבת היישוב היהודי באזור".
בדיון בחן בית המשפט את "סמכותו של המפקד הצבאי להוציא צו תפיסה לצורך הגברת ביטחונם של ציבור המתפללים ההולכים בציר כדי לאפשר את מימוש זכותם להתפלל במקום קדוש בתנאים של ביטחון יחסי, מקום שהדבר כרוך בפגיעה בזכות הקנין הפרטי".
כמו כן נדרש בית המשפט לעניין חופש התנועה וחופש הדת והפולחן וקבע: "חופש הפולחן כביטוי של חופש דת נמנה עם זכויות היסוד של האדם. הוא משתרע על חירותו של הפרט להאמין, ולנהוג על פי אמונתו תוך מימוש ציווייה ומנהגיה. חופש זה קשור למימוש זהותו העצמית של האדם. בתחומי חופש זה מוכרת כמיהתו של האדם המאמין להתפלל במקום קדוש".
בהמשך נכתב עוד כי "חופש התנועה כרוך עם הזכות למימוש חופש הדת והפולחן, והוא ערך שנועד להגשים את זכות המתפללים היהודים להגיע ברגל למערת המכפלה בשבתות ובמועדים".
בית המשפט קובע גם כי "חופש הדת הוא בגדר זכות יסוד חוקתית של הפרט, בעלת מעמד בכורה גם ביחס לזכויות אדם חוקתיות אחרות".
כתבתנו מציינת כי בית המשפט קבע כי ערך שלום הציבור גובר על זכות חוקתית אבל "מקום שקיימים אמצעים סבירים כאלה, שיש בהם כדי להמעיט מסכנת הפגיעה, אפשר ויש להזדקק להם, במיוחד במקום שכנגדם עומדת זכות חוקתית בעלת משקל מיוחד". בית המשפט הגדיר, כאמור, את חופש הדת כזכות חוקתית בעלת משקל מיוחד.
בסיכום קובעת השופטת פרוקצ'ה כי צו התפיסה "עומד במבחן החוקתיות". מצד אחד הוא מאפשר מימוש "זכות הפולחן", ומצד שני הוא מאפשר פגיעה מוגבלת בזכות הקניין הפרטי, וזאת כדי לתת הגנה יחסית לביטחון המתפללים.
השופטת מציינת עוד כי לו הייתה נעתרת לעתירה ומונעת את האמצעים הביטחוניים הדרושים "היה הדבר עשוי לחייב שלילה מוחלטת של זכות המתפללים להגיע למערה בשבתות וחגים מחשש להעדר אמצעי ביטחון מספיקים להבטחת שלומם. שלילה כזאת הייתה בגדר פגיעה אבסולוטית ובלתי תלויה בחופש הפולחן להתפלל במקום קדוש ופגיעה קשה בחופש התנועה והגישה, הנדרש לצורך מימוש חופש הדת".
כאמור, בג"ץ דחה את העתירה ואישר את צו התפיסה וההריסה.
בקרב שהתפתח בין המחבלים לכוחות הביטחון שהיו במקום נהרגו 12 לוחמים מקרב חיילי צה"ל, ובהם מפקד חטיבת יהודה ,אל"מ דרור וינברג הי"ד, וכן חיילי מג"ב וכיתת הכוננות של קריית ארבע.
כאמור, בעקבות הפיגוע החליט מפקד האזור להגביר את ביטחונם של המתפללים באמצעות הרחבת המעבר, הרחבה שתאפשר מעבר לרכב הצלה ולרכב ביטחון.
העותרים: עיריית חברון, הוועדה לשיקום מבנים בחברון, מוסי רז, לשעבר חבר כנסת, תנועת השמאל הקיצוני "יש גבול" ותושבים ערבים , טענו כי צו התפיסה סובל מ"חוסר סבירות קיצוני והעדר מידתיות ביחס להמטרה שלשמה הוצא, נוכח הפגיעה הקשה בקניינם של בעלי הזכויות בקרקע לאורך הציר".
כמו כן טענו העותרים כי יש חשש לפגיעה "במבנים בעלי ערך ארכיאולוגי ייחודי", והוסיפו: "הטעם הביטחוני אינו אלא כסות למניע פוליטי דומיננטי, שתכליתו העיקרית היא ליצור רצף טריטוריאלי בין קריית ארבע למערת המכפלה באמצעות הקמת טיילת, רצף שיאפשר בהמשך הזמן הרחבת היישוב היהודי באזור".
בדיון בחן בית המשפט את "סמכותו של המפקד הצבאי להוציא צו תפיסה לצורך הגברת ביטחונם של ציבור המתפללים ההולכים בציר כדי לאפשר את מימוש זכותם להתפלל במקום קדוש בתנאים של ביטחון יחסי, מקום שהדבר כרוך בפגיעה בזכות הקנין הפרטי".
כמו כן נדרש בית המשפט לעניין חופש התנועה וחופש הדת והפולחן וקבע: "חופש הפולחן כביטוי של חופש דת נמנה עם זכויות היסוד של האדם. הוא משתרע על חירותו של הפרט להאמין, ולנהוג על פי אמונתו תוך מימוש ציווייה ומנהגיה. חופש זה קשור למימוש זהותו העצמית של האדם. בתחומי חופש זה מוכרת כמיהתו של האדם המאמין להתפלל במקום קדוש".
בהמשך נכתב עוד כי "חופש התנועה כרוך עם הזכות למימוש חופש הדת והפולחן, והוא ערך שנועד להגשים את זכות המתפללים היהודים להגיע ברגל למערת המכפלה בשבתות ובמועדים".
בית המשפט קובע גם כי "חופש הדת הוא בגדר זכות יסוד חוקתית של הפרט, בעלת מעמד בכורה גם ביחס לזכויות אדם חוקתיות אחרות".
כתבתנו מציינת כי בית המשפט קבע כי ערך שלום הציבור גובר על זכות חוקתית אבל "מקום שקיימים אמצעים סבירים כאלה, שיש בהם כדי להמעיט מסכנת הפגיעה, אפשר ויש להזדקק להם, במיוחד במקום שכנגדם עומדת זכות חוקתית בעלת משקל מיוחד". בית המשפט הגדיר, כאמור, את חופש הדת כזכות חוקתית בעלת משקל מיוחד.
בסיכום קובעת השופטת פרוקצ'ה כי צו התפיסה "עומד במבחן החוקתיות". מצד אחד הוא מאפשר מימוש "זכות הפולחן", ומצד שני הוא מאפשר פגיעה מוגבלת בזכות הקניין הפרטי, וזאת כדי לתת הגנה יחסית לביטחון המתפללים.
השופטת מציינת עוד כי לו הייתה נעתרת לעתירה ומונעת את האמצעים הביטחוניים הדרושים "היה הדבר עשוי לחייב שלילה מוחלטת של זכות המתפללים להגיע למערה בשבתות וחגים מחשש להעדר אמצעי ביטחון מספיקים להבטחת שלומם. שלילה כזאת הייתה בגדר פגיעה אבסולוטית ובלתי תלויה בחופש הפולחן להתפלל במקום קדוש ופגיעה קשה בחופש התנועה והגישה, הנדרש לצורך מימוש חופש הדת".
כאמור, בג"ץ דחה את העתירה ואישר את צו התפיסה וההריסה.