בהרצאתה קבלה קרוליין גליק בתקיפות: "דוברת צה"ל נטלה מסמכים שצה"ל מצא במהלך מבצע חומת מגן, המוכיחים את הקשר הישיר בין ערפאת לטרור הרצחני, ונתנה אותם כסקופ בלעדי לניו יורק טיימס. עיתון זה הוא בעל תפיסת עולם אנטי ישראלית מובנית, וכדי למנוע יצירת הד תקשורתי קבר אותם במאמר פנימי". גליק חשפה נתון זה במהלך סקירה שנתנה בנושא הכשל של התקשורת הישראלית בסיקור המתרחש בארה"ב, וכן בפירוט יחסה המעוות של התקשורת הזרה אל ישראל.
גליק אומרת כי אחד ממאפייניה של המלחמה הנוכחית הוא שאחרי כמעט ארבע שנים של מלחמה ממושכת, צד אחד בה הוא תוקפני, והמדובר, כמובן, בפלשתינים, והצד שני, ישראל, מהסס להכיר במצב מלחמה, "כי אז יצטרך להכריע אותה".
התופעה המעניינת, מוסיפה גליק, היא אופן הסיקור התקשורתי שמסקרת התקשורת הזרה את ישראל. הצד התוקפני הפלשתיני מקבל בתקשורת הזרה מאפיינים של צד מתגונן, ואילו לישראל, המותקפת והמתגוננת, מיוחסים מאפיינים לוחמניים ואפילו מפלצתיים של עיסוק ברצח עם, שהם לאמיתו של דבר מאפיינו של הצד שכנגד, התוקף.
סיקורה המעוות של ישראל בידי התקשורת הזרה מציג את ישראל כצד נאצי פשיסטי ואת הפלשתינים, שאינם מהססים לשגר ילד בן 10 עם פצצה כדי לפוצץ אותו בקרב יהודים, כאילו היה היהודי המסכן והנרדף.
השלכותיו של סיקור מעוות זה מוקרנות בחו"ל, אומרת גליק, והדבר משפיע על התהליך הקלוקל של קבלת החלטות בקרב ההנהגה במדינת ישראל ובקרב האליטות שלה.
נוסף על כך, אומרת גליק, בישראל שואבים עוצמה וחוסן גם ממה שאנשים אומרים עליהם בחו"ל. לכן, לדבריה, חשוב לתת את הדעת לשאלה כיצד מדווחים בארץ על מה שמתרחש בחוץ.
למעשה, היא מציינת, הישראלים מסתמכים על דיווחיהם של כתבים שאינם מכירים את החברות שבהן הם מסקרים, ואינם בקיאים ברקע שלהן. דוגמא לכך, מציינת גליק, היא שיגורו של גיל תמרי, כתב כלכלי של ערוץ 1. הוא נשלח לוושינגטון, ובן לילה הפך למומחה בנושאי החברה האמריקנית, הפוליטיקה האמריקנית ויחסי החוץ שלה.
ללא קשר לכישרונותיו ויכולותיו, אומרת גליק "הוא אינו מסוגל להבין את המתרחש מסביבו, מפני שאינו מכיר ואינו יודע דבר וחצי דבר על ארה"ב. בכל זאת בן לילה הוא הפך לפילטר שדרכו עוברות החדשות מארצות הברית לציבור הישראלי".
גליק מוסיפה כי גם ירון דקל, "כתב פוליטי מחונן, שברשת ב' הצטיין בפרשנות בדיווח על המתרחש במפלגות הפוליטיות הישראלית", הפך ל"מתרגם חברתי" של החברה האמריקנית בעבור הציבור הישראלי, וזאת בלא שהכשיר את עצמו לאספקטים אלו של תפקידו. "חסרים לו הרקע ההבנה או ההתנסות הקודמת והאמיתית בהליכותיה של החברה החזקה והחיונית ביותר עלי אדמות", אומרת גליק.
יתירה מכך, מוסיפה גליק, מרבית הכתבים הישראלים משתייכים לקו אידיאולוגי שמאלני, כמו גם עמיתיהם בתקשורת המערבית בכלל, והדבר צריך לעורר תשומת לב כשמבקשים להתרשם מהנושאים שעליהם הם בוחרים לדווח.
"הדיווח שממנו אנו ניזונים מגיע מאנשי תקשורת בורים ועמי ארצות בכל המתרחש בחברות שמהן הם מדווחים, ושגם חשים אמפתיה אל עמיתיהם בתקשורת המקומית. לכן עלינו לחשוב מהי התמונה המוצגת לנו על הנעשה בחו"ל" אומרת גליק.
דוגמא לכשל הסיקור הישראלי, מפרטת גליק, היא האופן שבו הוצג מעמדו של הנשיא לשעבר קלינטון. בעיקר בתקופה שבה התחוללה השערורייה באשר לקשריו עם מוניקה לווינסקי, וכן באופן שבו תפקד מאז הבחירות לקונגרס ב 94', כאשר הרפובליקנים הפכו לראשונה לרוב בשני בתי הקונגרס.
לדבריה, באותה התקופה לא היה בכוחו של הנשיא קלינטון לחוקק חקיקה בענייניה הפנימיים של ארה"ב בקונגרס כי לא היה לו רוב, והוא גם היה נטול לגיטימציה בעיניהם. הוא היה אחד הנשיאים החלשים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, אמרה גליק. "אך האם התקשורת הישראלית שיקפה את מעמדו האמיתי של קלינטון לציבור הישראלי? שואלת גליק, ומציינת כי התשובה היא "לא!"
עוד הוסיפה כי בארץ לא הייתה מודעות לכך שראש הממשלה דאז בנימין נתניהו הצליח להביא למצב שבו למעלה מ 90 מתוך 100 סנטורים בסנט האמריקני שיגרו מכתב אזהרה לנשיא קלינטון לקראת הסכם וואי. במכתבם הזהירו אותו שלא יתעסק עם ביטחון מדינת ישראל ולא יכריח את מדינת ישראל לבצע ויתורים שאינם עולים בקנה אחד בעיניה עם ביטחונה הלאומי.
גליק מציינת כי איש בארץ לא הבין את מצבו של קלינטון באותה העת, כנתון ללחץ מצד הסנט, ועל סף הדחה בקונגרס. דווקא על פי הדיווח הישראלי נתניהו היה זה שנתון כביכול בסכנה חמורה משום שהכתבים טענו כי קלינטון כועס עליו משום שהפעיל את הלובי היהודי האמריקני אייפק נגד הנשיא בקרב אנשי הקונגרס.
הציבור הישראלי לא הבין את השפעתו על המתרחש בפוליטיקה הפנימית האמריקנית, ולא את מצבו האמיתי של קלינטון.
הציבור הישראלי לא ידע כיצד תופס הציבור האמריקני מצב בו נשיא אמריקני שולח את היועצים הפוליטיים שלו למדינה זרה ריבונית ידידותית לארה"ב ומפעיל אותם כדי לחתור נגד ממשלה נבחרת במדינה זו. הציבור בארץ, אמרה גליק, לא ידע כי יש לו בסיס לבוא ולטעון טענות כלפי ארה"ב.
לדבריה, נושא נוסף שבו טועה הציבור הישראלי בגלל דיווח מעוות הוא בנושא השפעתה של מחלקת המדינה של ארצות הברית. בארץ סבורים שמחלקת המדינה היא בעלת השפעה רבה, ולכן כשהיא מותחת ביקורת על מעשיה של מדינת ישראל הדבר יוצר תחושת בהלה, ולפיה ארה"ב היא נגד ישראל.
איש אינו מציין מהו כוחה היחסי של מחלקת המדינה במערכת קבלת ההחלטות בארה"ב, אומרת גליק, והעיתונאים שלנו אינם מבהירים לציבור בישראל כי מחלקת המדינה היא למעשה בעלת תפיסת עולם ממסדית ערביסטית, התומכת בדרך כלל במדינות ערביות נגד מול ישראל.
בזמן שהציבור הישראלי אינו מקבל את המידע על משקלה של מחלקת המדינה הוא גם אינו שומע על התמיכה בישראל ובמאבקה בטרור מצד חברי קונגרס, סנטורים ומושלים, תמיכה המתבטאת בקבלת החלטות רבות התומכות בה, אומרת גליק, ומסכמת כאמור כי הציבור הישראלי אינו מקבל את הדיווחים הדרושים משום שהכתבים הישראלים בחו"ל אינם מבינים על מה הם מדברים ואינם מבינים את החברות שבהן הם פועלים ושאליהן הם מגיעים מכל מיני טעמים שאינם ענייניים.
היא מציינת עוד כי בישראל מייחסים חשיבות רבה לדיווחי העיתונים כמו הניו יורק טיימס סיביאס ניוס וושינגטון פוסט. זאת למרות שהם מייצגים דעת קהל של פלח אליטיסטי מסוים בלבד בחברה האמריקנית אך לא את כולה.
הכתבים הישראלים, מתוך בורות או מתוך אמפתיה לצד השמאלי של המפה הפוליטית מצטטים בעיקר כלי תקשורת המייצגים גם הם פלח חברתי מסוים. "אנחנו איננו מבינים שהפלח החברתי שמייצגת תחנת פוקס ניוס רחב בהרבה מהפלח החברתי שמיוצג בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט", אומרת גליק. הכתבים הישראליים לדבריה אינם ממלאים את שליחותם ואינם מספקים מידע לציבור שמאפשר התמצאות בכלי התקשורת האמריקנים. אם אין הבנה לנושא הפלחים הבאים לידי ביטוי בכלי תקשורת שונים, כולל בישראל, אין אפשרות להבין כיצד להשפיע על דעת הקהל בחו"ל.
בעקבות הכישלון המהותי של התקשורת הישראלית, אומרת גליק, יש לקחת את דיווחיהם ופרשנותם של הכתבים הישראלים בחו"ל בעירבון מוגבל.
גליק אומרת כי אחד ממאפייניה של המלחמה הנוכחית הוא שאחרי כמעט ארבע שנים של מלחמה ממושכת, צד אחד בה הוא תוקפני, והמדובר, כמובן, בפלשתינים, והצד שני, ישראל, מהסס להכיר במצב מלחמה, "כי אז יצטרך להכריע אותה".
התופעה המעניינת, מוסיפה גליק, היא אופן הסיקור התקשורתי שמסקרת התקשורת הזרה את ישראל. הצד התוקפני הפלשתיני מקבל בתקשורת הזרה מאפיינים של צד מתגונן, ואילו לישראל, המותקפת והמתגוננת, מיוחסים מאפיינים לוחמניים ואפילו מפלצתיים של עיסוק ברצח עם, שהם לאמיתו של דבר מאפיינו של הצד שכנגד, התוקף.
סיקורה המעוות של ישראל בידי התקשורת הזרה מציג את ישראל כצד נאצי פשיסטי ואת הפלשתינים, שאינם מהססים לשגר ילד בן 10 עם פצצה כדי לפוצץ אותו בקרב יהודים, כאילו היה היהודי המסכן והנרדף.
השלכותיו של סיקור מעוות זה מוקרנות בחו"ל, אומרת גליק, והדבר משפיע על התהליך הקלוקל של קבלת החלטות בקרב ההנהגה במדינת ישראל ובקרב האליטות שלה.
נוסף על כך, אומרת גליק, בישראל שואבים עוצמה וחוסן גם ממה שאנשים אומרים עליהם בחו"ל. לכן, לדבריה, חשוב לתת את הדעת לשאלה כיצד מדווחים בארץ על מה שמתרחש בחוץ.
למעשה, היא מציינת, הישראלים מסתמכים על דיווחיהם של כתבים שאינם מכירים את החברות שבהן הם מסקרים, ואינם בקיאים ברקע שלהן. דוגמא לכך, מציינת גליק, היא שיגורו של גיל תמרי, כתב כלכלי של ערוץ 1. הוא נשלח לוושינגטון, ובן לילה הפך למומחה בנושאי החברה האמריקנית, הפוליטיקה האמריקנית ויחסי החוץ שלה.
ללא קשר לכישרונותיו ויכולותיו, אומרת גליק "הוא אינו מסוגל להבין את המתרחש מסביבו, מפני שאינו מכיר ואינו יודע דבר וחצי דבר על ארה"ב. בכל זאת בן לילה הוא הפך לפילטר שדרכו עוברות החדשות מארצות הברית לציבור הישראלי".
גליק מוסיפה כי גם ירון דקל, "כתב פוליטי מחונן, שברשת ב' הצטיין בפרשנות בדיווח על המתרחש במפלגות הפוליטיות הישראלית", הפך ל"מתרגם חברתי" של החברה האמריקנית בעבור הציבור הישראלי, וזאת בלא שהכשיר את עצמו לאספקטים אלו של תפקידו. "חסרים לו הרקע ההבנה או ההתנסות הקודמת והאמיתית בהליכותיה של החברה החזקה והחיונית ביותר עלי אדמות", אומרת גליק.
יתירה מכך, מוסיפה גליק, מרבית הכתבים הישראלים משתייכים לקו אידיאולוגי שמאלני, כמו גם עמיתיהם בתקשורת המערבית בכלל, והדבר צריך לעורר תשומת לב כשמבקשים להתרשם מהנושאים שעליהם הם בוחרים לדווח.
"הדיווח שממנו אנו ניזונים מגיע מאנשי תקשורת בורים ועמי ארצות בכל המתרחש בחברות שמהן הם מדווחים, ושגם חשים אמפתיה אל עמיתיהם בתקשורת המקומית. לכן עלינו לחשוב מהי התמונה המוצגת לנו על הנעשה בחו"ל" אומרת גליק.
דוגמא לכשל הסיקור הישראלי, מפרטת גליק, היא האופן שבו הוצג מעמדו של הנשיא לשעבר קלינטון. בעיקר בתקופה שבה התחוללה השערורייה באשר לקשריו עם מוניקה לווינסקי, וכן באופן שבו תפקד מאז הבחירות לקונגרס ב 94', כאשר הרפובליקנים הפכו לראשונה לרוב בשני בתי הקונגרס.
לדבריה, באותה התקופה לא היה בכוחו של הנשיא קלינטון לחוקק חקיקה בענייניה הפנימיים של ארה"ב בקונגרס כי לא היה לו רוב, והוא גם היה נטול לגיטימציה בעיניהם. הוא היה אחד הנשיאים החלשים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, אמרה גליק. "אך האם התקשורת הישראלית שיקפה את מעמדו האמיתי של קלינטון לציבור הישראלי? שואלת גליק, ומציינת כי התשובה היא "לא!"
עוד הוסיפה כי בארץ לא הייתה מודעות לכך שראש הממשלה דאז בנימין נתניהו הצליח להביא למצב שבו למעלה מ 90 מתוך 100 סנטורים בסנט האמריקני שיגרו מכתב אזהרה לנשיא קלינטון לקראת הסכם וואי. במכתבם הזהירו אותו שלא יתעסק עם ביטחון מדינת ישראל ולא יכריח את מדינת ישראל לבצע ויתורים שאינם עולים בקנה אחד בעיניה עם ביטחונה הלאומי.
גליק מציינת כי איש בארץ לא הבין את מצבו של קלינטון באותה העת, כנתון ללחץ מצד הסנט, ועל סף הדחה בקונגרס. דווקא על פי הדיווח הישראלי נתניהו היה זה שנתון כביכול בסכנה חמורה משום שהכתבים טענו כי קלינטון כועס עליו משום שהפעיל את הלובי היהודי האמריקני אייפק נגד הנשיא בקרב אנשי הקונגרס.
הציבור הישראלי לא הבין את השפעתו על המתרחש בפוליטיקה הפנימית האמריקנית, ולא את מצבו האמיתי של קלינטון.
הציבור הישראלי לא ידע כיצד תופס הציבור האמריקני מצב בו נשיא אמריקני שולח את היועצים הפוליטיים שלו למדינה זרה ריבונית ידידותית לארה"ב ומפעיל אותם כדי לחתור נגד ממשלה נבחרת במדינה זו. הציבור בארץ, אמרה גליק, לא ידע כי יש לו בסיס לבוא ולטעון טענות כלפי ארה"ב.
לדבריה, נושא נוסף שבו טועה הציבור הישראלי בגלל דיווח מעוות הוא בנושא השפעתה של מחלקת המדינה של ארצות הברית. בארץ סבורים שמחלקת המדינה היא בעלת השפעה רבה, ולכן כשהיא מותחת ביקורת על מעשיה של מדינת ישראל הדבר יוצר תחושת בהלה, ולפיה ארה"ב היא נגד ישראל.
איש אינו מציין מהו כוחה היחסי של מחלקת המדינה במערכת קבלת ההחלטות בארה"ב, אומרת גליק, והעיתונאים שלנו אינם מבהירים לציבור בישראל כי מחלקת המדינה היא למעשה בעלת תפיסת עולם ממסדית ערביסטית, התומכת בדרך כלל במדינות ערביות נגד מול ישראל.
בזמן שהציבור הישראלי אינו מקבל את המידע על משקלה של מחלקת המדינה הוא גם אינו שומע על התמיכה בישראל ובמאבקה בטרור מצד חברי קונגרס, סנטורים ומושלים, תמיכה המתבטאת בקבלת החלטות רבות התומכות בה, אומרת גליק, ומסכמת כאמור כי הציבור הישראלי אינו מקבל את הדיווחים הדרושים משום שהכתבים הישראלים בחו"ל אינם מבינים על מה הם מדברים ואינם מבינים את החברות שבהן הם פועלים ושאליהן הם מגיעים מכל מיני טעמים שאינם ענייניים.
היא מציינת עוד כי בישראל מייחסים חשיבות רבה לדיווחי העיתונים כמו הניו יורק טיימס סיביאס ניוס וושינגטון פוסט. זאת למרות שהם מייצגים דעת קהל של פלח אליטיסטי מסוים בלבד בחברה האמריקנית אך לא את כולה.
הכתבים הישראלים, מתוך בורות או מתוך אמפתיה לצד השמאלי של המפה הפוליטית מצטטים בעיקר כלי תקשורת המייצגים גם הם פלח חברתי מסוים. "אנחנו איננו מבינים שהפלח החברתי שמייצגת תחנת פוקס ניוס רחב בהרבה מהפלח החברתי שמיוצג בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט", אומרת גליק. הכתבים הישראליים לדבריה אינם ממלאים את שליחותם ואינם מספקים מידע לציבור שמאפשר התמצאות בכלי התקשורת האמריקנים. אם אין הבנה לנושא הפלחים הבאים לידי ביטוי בכלי תקשורת שונים, כולל בישראל, אין אפשרות להבין כיצד להשפיע על דעת הקהל בחו"ל.
בעקבות הכישלון המהותי של התקשורת הישראלית, אומרת גליק, יש לקחת את דיווחיהם ופרשנותם של הכתבים הישראלים בחו"ל בעירבון מוגבל.