יצויין כי העתירה מגובה בתצהירים של חברי כנסת מכל סיעות הבית (למעט המפד"ל) המבקרים קשות את הליך החקיקה הבלתי ראוי של החוק.
האגודה לזכויות האזרח עתרה הבוקר לבג"צ נגד הכנסת והממשלה, בדרישה לבטל את חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 ("חוק ההסדרים 2004") בשל אופן חקיקתו הבלתי ראוי. את העתירה הגישו עורכות הדין דנה פריבך-חפץ ושרון אברהם-ויס מהאגודה לזכויות האזרח.
מהאגודה הובהר כי "חוק ההסדרים" נחקק לראשונה בשנת 1985 כתוכנית חירום כלכלית לייצוב המשק, וזאת בניגוד לעמדתם של שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה דאז. מאז הפך חוק ההסדרים לכלי, המאפשר לממשלה להעביר חוקים, שלרבים מהם השפעות החורגות מהשגת יעדי התקציב, ללא ביקורת אמיתית של הכנסת. האגודה לזכויות האזרח טוענת כי במהלך השנים הפכה שיטת חוק ההסדרים ל"מפלצת חקיקתית" של ממש. האגודה הציגה דוגמאות להמחשה - אם חוק ההסדרים הראשון השתרע על פני 15 עמודים והכיל 103 סעיפים וסעיפי משנה, הרי שחוק ההסדרים האחרון משתרע על פני 82 עמודים וכולל 1,037 סעיפים וסעיפי משנה. כך הפכו חוקי ההסדרים למנגנון החקיקתי הראשון במעלה לעריכת שינויים מרחיקי לכת במשק, ובתוך כך להפרת זכויות אדם חברתיות וכלכליות בישראל. זאת ללא קיום דיונים משמעותיים בוועדות הכנסת המתמחות בנושאים הרלבנטיים.
האגודה לזכויות האזרח טוענת עוד כי במספר מקרים הביא חוק ההסדרים אף לביטול או לשינוי בהינף יד של דברי חקיקה חשובים, אשר לחקיקתם הוקדשו עמל רב והליך מתמשך. במקרים רבים מדובר אף בתיקוני חוקים, החורגים ממסגרת השגת יעדי התקציב לאותה שנה וממשיכים לחול גם לאחר מכן.
יצויין כי אחד עשר חברי כנסת מאחת עשרה סיעות שונות, חברי הקואליציה והאופוזיציה (כל סיעות הבית, פרט למפד"ל), חברי ועדות שונות, תומכים עתירה זו בתצהיריהם. חברי הכנסת מתארים בתצהיריהם את הליך החקיקה המזורז של חוק ההסדרים, במהלכו הם נדרשו לגבש עמדה ולהצביע בדבר הצעת חוק בהיקף עצום תוך זמן קצר ביותר. במרבית התצהירים מצוין כי הצעת החוק היוותה "רשימת מכולת" של חיקוקים מחיקוקים שונים, שהועלו כמקשה אחת וללא זיקה כלשהי זה לזה. חברי הכנסת מתארים עוד כיצד הונח נוסח החוק לראשונה על שולחנם ימים ספורים בלבד לפני ההצבעה בקריאה הראשונה, פרק זמן שהיה חסר כל פרופורציה לעומת היקף החומר בו מדובר. במהלך אותם ימים נדרשו הח"כים אף להצעת חוק התקציב לשנת 2004, דבר שהחמיר עוד יותר את מצוקת הזמן שעמד לרשותם.
בעתירה עולה ביקורת קשה כנגד הליכי חקיקה מזורזים אלה, שאינם מאפשרים לחברי הכנסת, במקרים רבים, לדעת על מה בעצם הם מצביעים. זאת ועוד, במקום שהסעיפים השונים יידונו בוועדות הכנסת הרלבנטיות, רובם המכריע מובא לדיון בפני ועדת הכספים בלבד, שאינה מתמחית ברבים מן הנושאים העולים בהם. כן עולה שוב ושוב ביקורת על הצמדתו של חוק ההסדרים לחוקי התקציב, באופן המציב את השיקולים הקואליציוניים (הלגיטימיים כשלעצמם) מעל ליתר השיקולים הרלבנטיים לסעיפי החוק השונים, ללא איזון ראוי בינם ובין הפגיעה בזכויות היסוד. הצמדה זו גם מעודדת "מחטפים", שבהם מעבירה הממשלה סעיפים, שאין היא מצליחה להעביר בדרך הרגילה. ביקורת נוספת נוגעת לסעיפים, שההיבט התקציבי שלהם נוגע לשנים מאוחרות יותר.
חוסר שקיפותו של חוק ההסדרים כלפי השרים, חברי הכנסת והציבור הרחב, נאמר בעתירה, אינו עולה בקנה אחד עם נורמות בסיסיות של משטר דמוקרטי. דרך העברתו של החוק, על לוח הזמנים הצפוף של הדיונים בו וריבוי הסעיפים, פוגעת ביכולתם של חברי הכנסת, של השרים ושל הציבור כולו לעמוד על משמעות החוק. ביקורות ברוח דומה נשמעו לא פעם, לא רק מצד חברי כנסת, אלא גם מפי היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, שופטים, היועצת המשפטית של הכנסת, חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה ורבים אחרים. מצב זה, בו אין המחוקק יודע ואינו יכול לדעת ולהבין במלואו את תוכן החוק אותו אישר, די בו, גורסות עורכות הדין, כדי להכריז על בטלותו של החוק, משום שלא התקיים הליך חקיקה מהותי, אלא פורמלי בלבד.
עוד נטען בעתירה, כי הליך החקיקה של חוק ההסדרים כרוך בכך, שהכנסת מוותרת בו על שיקול דעתה ומאצילה אותו למעשה לידיה של הרשות המבצעת, קרי: לממשלה שהגישה את הצעת החוק ולמשרד האוצר שניסח אותה. בכך נפגע עקרון הפרדת הרשויות, העומד בבסיסה של שיטת המשטר הדמוקרטית. חקיקה זו, שיש לה השלכות מרחיקות לכת על בריאותם, רווחתם, זכויותיהם הסוציאליות ולעתים אף על הקיום האנושי של תושבי המדינה, מוסיפות עורכות הדין, היא עניין רציני וחשוב, אשר מחייב הליך חקיקה ראוי. על הליך זה לכלול דיון רציני ומעמיק, שמיעתן של דעות מגוונות ובחינת השלכותיה העתידיות של החקיקה על בסיס של תשתית עובדתית ראויה.
עורכות הדין דנה פריבך-חפץ ושרון אברהם-ויס עתרו כאמור לבג"ץ וביקשו ממנו כי לאור דברים אלה מתבקשת הכרזה על בטלותו של חוק ההסדרים, לא משום תכניו, אלא בשל הליך החקיקה הפגום העומד בבסיסו. פריבך-חפץ ואברהם-ויס מדגישות, כי בית המשפט אינו מתבקש לשים את שיקול דעתו במקום זה של המחוקק, אלא להחזיר את החוק לידי המחוקק בכדי שהמחוקק עצמו יפעיל את שיקול דעתו בסוגיות, הנדונות במסגרת חוק ההסדרים 2004. (ש)
האגודה לזכויות האזרח עתרה הבוקר לבג"צ נגד הכנסת והממשלה, בדרישה לבטל את חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 ("חוק ההסדרים 2004") בשל אופן חקיקתו הבלתי ראוי. את העתירה הגישו עורכות הדין דנה פריבך-חפץ ושרון אברהם-ויס מהאגודה לזכויות האזרח.
מהאגודה הובהר כי "חוק ההסדרים" נחקק לראשונה בשנת 1985 כתוכנית חירום כלכלית לייצוב המשק, וזאת בניגוד לעמדתם של שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה דאז. מאז הפך חוק ההסדרים לכלי, המאפשר לממשלה להעביר חוקים, שלרבים מהם השפעות החורגות מהשגת יעדי התקציב, ללא ביקורת אמיתית של הכנסת. האגודה לזכויות האזרח טוענת כי במהלך השנים הפכה שיטת חוק ההסדרים ל"מפלצת חקיקתית" של ממש. האגודה הציגה דוגמאות להמחשה - אם חוק ההסדרים הראשון השתרע על פני 15 עמודים והכיל 103 סעיפים וסעיפי משנה, הרי שחוק ההסדרים האחרון משתרע על פני 82 עמודים וכולל 1,037 סעיפים וסעיפי משנה. כך הפכו חוקי ההסדרים למנגנון החקיקתי הראשון במעלה לעריכת שינויים מרחיקי לכת במשק, ובתוך כך להפרת זכויות אדם חברתיות וכלכליות בישראל. זאת ללא קיום דיונים משמעותיים בוועדות הכנסת המתמחות בנושאים הרלבנטיים.
האגודה לזכויות האזרח טוענת עוד כי במספר מקרים הביא חוק ההסדרים אף לביטול או לשינוי בהינף יד של דברי חקיקה חשובים, אשר לחקיקתם הוקדשו עמל רב והליך מתמשך. במקרים רבים מדובר אף בתיקוני חוקים, החורגים ממסגרת השגת יעדי התקציב לאותה שנה וממשיכים לחול גם לאחר מכן.
יצויין כי אחד עשר חברי כנסת מאחת עשרה סיעות שונות, חברי הקואליציה והאופוזיציה (כל סיעות הבית, פרט למפד"ל), חברי ועדות שונות, תומכים עתירה זו בתצהיריהם. חברי הכנסת מתארים בתצהיריהם את הליך החקיקה המזורז של חוק ההסדרים, במהלכו הם נדרשו לגבש עמדה ולהצביע בדבר הצעת חוק בהיקף עצום תוך זמן קצר ביותר. במרבית התצהירים מצוין כי הצעת החוק היוותה "רשימת מכולת" של חיקוקים מחיקוקים שונים, שהועלו כמקשה אחת וללא זיקה כלשהי זה לזה. חברי הכנסת מתארים עוד כיצד הונח נוסח החוק לראשונה על שולחנם ימים ספורים בלבד לפני ההצבעה בקריאה הראשונה, פרק זמן שהיה חסר כל פרופורציה לעומת היקף החומר בו מדובר. במהלך אותם ימים נדרשו הח"כים אף להצעת חוק התקציב לשנת 2004, דבר שהחמיר עוד יותר את מצוקת הזמן שעמד לרשותם.
בעתירה עולה ביקורת קשה כנגד הליכי חקיקה מזורזים אלה, שאינם מאפשרים לחברי הכנסת, במקרים רבים, לדעת על מה בעצם הם מצביעים. זאת ועוד, במקום שהסעיפים השונים יידונו בוועדות הכנסת הרלבנטיות, רובם המכריע מובא לדיון בפני ועדת הכספים בלבד, שאינה מתמחית ברבים מן הנושאים העולים בהם. כן עולה שוב ושוב ביקורת על הצמדתו של חוק ההסדרים לחוקי התקציב, באופן המציב את השיקולים הקואליציוניים (הלגיטימיים כשלעצמם) מעל ליתר השיקולים הרלבנטיים לסעיפי החוק השונים, ללא איזון ראוי בינם ובין הפגיעה בזכויות היסוד. הצמדה זו גם מעודדת "מחטפים", שבהם מעבירה הממשלה סעיפים, שאין היא מצליחה להעביר בדרך הרגילה. ביקורת נוספת נוגעת לסעיפים, שההיבט התקציבי שלהם נוגע לשנים מאוחרות יותר.
חוסר שקיפותו של חוק ההסדרים כלפי השרים, חברי הכנסת והציבור הרחב, נאמר בעתירה, אינו עולה בקנה אחד עם נורמות בסיסיות של משטר דמוקרטי. דרך העברתו של החוק, על לוח הזמנים הצפוף של הדיונים בו וריבוי הסעיפים, פוגעת ביכולתם של חברי הכנסת, של השרים ושל הציבור כולו לעמוד על משמעות החוק. ביקורות ברוח דומה נשמעו לא פעם, לא רק מצד חברי כנסת, אלא גם מפי היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, שופטים, היועצת המשפטית של הכנסת, חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה ורבים אחרים. מצב זה, בו אין המחוקק יודע ואינו יכול לדעת ולהבין במלואו את תוכן החוק אותו אישר, די בו, גורסות עורכות הדין, כדי להכריז על בטלותו של החוק, משום שלא התקיים הליך חקיקה מהותי, אלא פורמלי בלבד.
עוד נטען בעתירה, כי הליך החקיקה של חוק ההסדרים כרוך בכך, שהכנסת מוותרת בו על שיקול דעתה ומאצילה אותו למעשה לידיה של הרשות המבצעת, קרי: לממשלה שהגישה את הצעת החוק ולמשרד האוצר שניסח אותה. בכך נפגע עקרון הפרדת הרשויות, העומד בבסיסה של שיטת המשטר הדמוקרטית. חקיקה זו, שיש לה השלכות מרחיקות לכת על בריאותם, רווחתם, זכויותיהם הסוציאליות ולעתים אף על הקיום האנושי של תושבי המדינה, מוסיפות עורכות הדין, היא עניין רציני וחשוב, אשר מחייב הליך חקיקה ראוי. על הליך זה לכלול דיון רציני ומעמיק, שמיעתן של דעות מגוונות ובחינת השלכותיה העתידיות של החקיקה על בסיס של תשתית עובדתית ראויה.
עורכות הדין דנה פריבך-חפץ ושרון אברהם-ויס עתרו כאמור לבג"ץ וביקשו ממנו כי לאור דברים אלה מתבקשת הכרזה על בטלותו של חוק ההסדרים, לא משום תכניו, אלא בשל הליך החקיקה הפגום העומד בבסיסו. פריבך-חפץ ואברהם-ויס מדגישות, כי בית המשפט אינו מתבקש לשים את שיקול דעתו במקום זה של המחוקק, אלא להחזיר את החוק לידי המחוקק בכדי שהמחוקק עצמו יפעיל את שיקול דעתו בסוגיות, הנדונות במסגרת חוק ההסדרים 2004. (ש)