ביום ראשון פורסם חלקו הגלוי של דו"ח ועדת החקירה בנוגע למודיעין לפני מלחמת עירק. בראש ועדת החקירה עמד יו"ר ועדת החוץ והביטחון ד"ר יובל שטייניץ.
בין היתר קבעה הוועדה כי אמ"ן כשל בהערכותיו באשר לסיכונים הצפויים לישראל מכיוון עירק. הוועדה המליצה לערוך שינוי מבני בעיקר בתחום הפיקוח על שירותי המודיעין של ישראל, כולל הכפפתם לוועדת שרים לענייני מודיעין ולוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון לנושא המודיעין. עוד המליצה הוועדה כי לרשות ראש הממשלה יועמד מזכיר מודיעיני עם מטה מצומצם, וכן כי ייערך תיקון לחוק מבקר המדינה, ולפיו מידע שיתברר אצל מבקר המדינה יהיה חייב להגיע לוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון. כיום פטור מבקר המדינה מליידע את הוועדה על תוצאות ביקורתו בתחומי המודיעין.
"כל זה לא יעזור", אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין בראיון לכתבת INN רותי אברהם. לדבריו, מי שמתבונן לכל אורך ההיסטוריה של מדינת ישראל למן היווסדה ייווכח לדעת כי המודיעין הישראלי כשל לכל אורך הדרך. המודיעין הישראלי לא העריך נכונה את עיתוי המלחמה בקום המדינה, את משמעות הפלישה המצרית לפני מלחמת ששת הימים, וכן את חשיבות התקרית עם המצרים בראס אל עייש, שפתחה למעשה את מלחמת ההתשה. לדבריו, המודיעין הישראלי כשל במה שמוגדר "המחדל המודיעיני שלפני מלחמת יום כיפור", וכן בזיהוי המצב במלחמת לבנון, וגם בנוגע לאינתיפדה הראשונה והשנייה.
עוד הסביר מיללשטיין כי ועדת החקירה, בראשות שטייניץ, אינה יכולה לפתור את הבעיה, מפני שהיא אינה מבינה אותה. לדבריו, אין בוועדה אנשי מקצוע צבאיים, וכשם שאין אפשרות לבצע חקירה רפואית ללא נוכחות רופאים כך אי אפשר לחקור ולבדוק נושאים צבאיים ללא אנשים המומחים בתחום זה. עם זאת, הוסיף מילשטיין, הבעיה הרבה יותר מהותית ועמוקה, והיא נעוצה בכך ש בתחום הצבאי חסרים כלים אינטלקטואליים. כל מקצוע בנוי על ניסיון ועל כלים אינטלקטואליים שנבנים ממושגים.
בציביליזציה המערבית מערכת אינטלקטואלית כזאת לנושא צבא אינה בנמצא, אמר מילשטיין. לדבריו כמו שתחום הפיזיקה זכה לדמות כמו זו של איינשטיין, כך ראויה המחשבה הצבאית לדמות מסוג זה כדי להעניק לה מעוף.
בישראל, הסביר, גיבושה של חשיבה צבאית נתקל בקושי פרדוכסלי. כדי לבנות מושגים ותיאוריות בתחום הצבא יש צורך בגישה לחומרים אמפיריים: לתוכניות מלחמה, לממצאי תחקירים, ולפירוט של הערכות מודיעיניות, אבל כל אלו גנוזים בארכיון צה"ל ובארכיון השב"כ, ומוטל עליהם חיסיון ל 50 שנה וכן חוקי צנזורה. אומנם מדובר בחיסיון מוצדק, אמר מילשטיין, כי הדבר נועד למנוע זליגת חומרים סודיים לאויב, אבל מאידך גיסא החומר גם אינו בידי החוקרים, ולכן אומנם "האויב אינו יודע מה נעשה במציאות בהוויה הצבאית אך גם אנחנו לא".
נוסף על כך ציין מילשטיין כי הבעיה היא שבמהותה המסגרת הצבאית אינה מתאימה לחשיבה אינטלקטואלית, והיא אף דוחה אותה, מפני שהיא שואפת להישגים בתחום "הריצה על הגבעות", כלשונו.
כל עוד הכל מתנהל כשורה קציני צה"ל יכולים להיעזר בניסיון הלחימה העשיר שכבר נצבר, אך כאשר הדברים משתבשים מתברר כי מערכת הביטחון חסרה את הכלים לבקר את עצמה. מה שחסר לה הוא הכלים המחשבתיים. מערכת בודקת ומבקרת בלתי תלויה.
כדוגמה לדבריו הביא מילשטיין את פרשת דו"ח עמנואל ולד. לדבריו, ולד חיבר דו"ח שעסק בעבודת המטה לגבי מלחמת לבנון. הצבא, לדבריו, לא אהב את הדו"ח, ולכן הוטל על אמנון ליפקין שחק, שהיה לטענת מילשטיין נטול כלים מתאימים, לבדוק את הדו"ח. כצפוי, הסביר, ליפקין שחק פסל את הדו"ח, ובעקבות כך נזרק ולד הביתה, ושחק קיבל תמורה ל"שירותיו", בדמות תפקיד הרמטכ"ל.
לו היו בצה"ל אנשים אינטלקטואליים בתחום הצבאי אזי מיד אחרי מלחמת ששת הימים הם היו בוחנים את האתגרים הניצבים מול צה"ל בעקבות המלחמה ומעריכים כי מצד אחד הערבים מסרבים לקבל את קיומה של מדינת ישראל והם ימשיכו להילחם בה ומצד שני הם אינם יכולים להילחם בה באמצעות צבא סדיר ולכן יפנו ללוחמת גרילה. בעקבות כך היה צה"ל צריך להקים במטכ"ל אגף ללוחמה בטרור בראשות אלוף ולהעמיד לנושא זה סדר גודל של אוגדה וכן להכשיר סגל פיקודי המתאים לסוג זה של לוחמה. לו כך היו נוהגים היו עומדות לרשות צה"ל שלוש חטיבות ללוחמה בטרור ולא שלושה גדודים.
המלצותיה של ועדת החקירה אינן מועילות, אומר ד"ר מילשטיין, ואין הן אלא בגדר חזרה על המלצותיה של ועדת אגרנט. העדר אינטלקטואלים צבאיים נותר כפי שהיה, ולכן אין מי שיוכל להבין באמת את הבעיות וגם לממש לקחים. (ר)
בין היתר קבעה הוועדה כי אמ"ן כשל בהערכותיו באשר לסיכונים הצפויים לישראל מכיוון עירק. הוועדה המליצה לערוך שינוי מבני בעיקר בתחום הפיקוח על שירותי המודיעין של ישראל, כולל הכפפתם לוועדת שרים לענייני מודיעין ולוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון לנושא המודיעין. עוד המליצה הוועדה כי לרשות ראש הממשלה יועמד מזכיר מודיעיני עם מטה מצומצם, וכן כי ייערך תיקון לחוק מבקר המדינה, ולפיו מידע שיתברר אצל מבקר המדינה יהיה חייב להגיע לוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון. כיום פטור מבקר המדינה מליידע את הוועדה על תוצאות ביקורתו בתחומי המודיעין.
"כל זה לא יעזור", אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין בראיון לכתבת INN רותי אברהם. לדבריו, מי שמתבונן לכל אורך ההיסטוריה של מדינת ישראל למן היווסדה ייווכח לדעת כי המודיעין הישראלי כשל לכל אורך הדרך. המודיעין הישראלי לא העריך נכונה את עיתוי המלחמה בקום המדינה, את משמעות הפלישה המצרית לפני מלחמת ששת הימים, וכן את חשיבות התקרית עם המצרים בראס אל עייש, שפתחה למעשה את מלחמת ההתשה. לדבריו, המודיעין הישראלי כשל במה שמוגדר "המחדל המודיעיני שלפני מלחמת יום כיפור", וכן בזיהוי המצב במלחמת לבנון, וגם בנוגע לאינתיפדה הראשונה והשנייה.
עוד הסביר מיללשטיין כי ועדת החקירה, בראשות שטייניץ, אינה יכולה לפתור את הבעיה, מפני שהיא אינה מבינה אותה. לדבריו, אין בוועדה אנשי מקצוע צבאיים, וכשם שאין אפשרות לבצע חקירה רפואית ללא נוכחות רופאים כך אי אפשר לחקור ולבדוק נושאים צבאיים ללא אנשים המומחים בתחום זה. עם זאת, הוסיף מילשטיין, הבעיה הרבה יותר מהותית ועמוקה, והיא נעוצה בכך ש בתחום הצבאי חסרים כלים אינטלקטואליים. כל מקצוע בנוי על ניסיון ועל כלים אינטלקטואליים שנבנים ממושגים.
בציביליזציה המערבית מערכת אינטלקטואלית כזאת לנושא צבא אינה בנמצא, אמר מילשטיין. לדבריו כמו שתחום הפיזיקה זכה לדמות כמו זו של איינשטיין, כך ראויה המחשבה הצבאית לדמות מסוג זה כדי להעניק לה מעוף.
בישראל, הסביר, גיבושה של חשיבה צבאית נתקל בקושי פרדוכסלי. כדי לבנות מושגים ותיאוריות בתחום הצבא יש צורך בגישה לחומרים אמפיריים: לתוכניות מלחמה, לממצאי תחקירים, ולפירוט של הערכות מודיעיניות, אבל כל אלו גנוזים בארכיון צה"ל ובארכיון השב"כ, ומוטל עליהם חיסיון ל 50 שנה וכן חוקי צנזורה. אומנם מדובר בחיסיון מוצדק, אמר מילשטיין, כי הדבר נועד למנוע זליגת חומרים סודיים לאויב, אבל מאידך גיסא החומר גם אינו בידי החוקרים, ולכן אומנם "האויב אינו יודע מה נעשה במציאות בהוויה הצבאית אך גם אנחנו לא".
נוסף על כך ציין מילשטיין כי הבעיה היא שבמהותה המסגרת הצבאית אינה מתאימה לחשיבה אינטלקטואלית, והיא אף דוחה אותה, מפני שהיא שואפת להישגים בתחום "הריצה על הגבעות", כלשונו.
כל עוד הכל מתנהל כשורה קציני צה"ל יכולים להיעזר בניסיון הלחימה העשיר שכבר נצבר, אך כאשר הדברים משתבשים מתברר כי מערכת הביטחון חסרה את הכלים לבקר את עצמה. מה שחסר לה הוא הכלים המחשבתיים. מערכת בודקת ומבקרת בלתי תלויה.
כדוגמה לדבריו הביא מילשטיין את פרשת דו"ח עמנואל ולד. לדבריו, ולד חיבר דו"ח שעסק בעבודת המטה לגבי מלחמת לבנון. הצבא, לדבריו, לא אהב את הדו"ח, ולכן הוטל על אמנון ליפקין שחק, שהיה לטענת מילשטיין נטול כלים מתאימים, לבדוק את הדו"ח. כצפוי, הסביר, ליפקין שחק פסל את הדו"ח, ובעקבות כך נזרק ולד הביתה, ושחק קיבל תמורה ל"שירותיו", בדמות תפקיד הרמטכ"ל.
לו היו בצה"ל אנשים אינטלקטואליים בתחום הצבאי אזי מיד אחרי מלחמת ששת הימים הם היו בוחנים את האתגרים הניצבים מול צה"ל בעקבות המלחמה ומעריכים כי מצד אחד הערבים מסרבים לקבל את קיומה של מדינת ישראל והם ימשיכו להילחם בה ומצד שני הם אינם יכולים להילחם בה באמצעות צבא סדיר ולכן יפנו ללוחמת גרילה. בעקבות כך היה צה"ל צריך להקים במטכ"ל אגף ללוחמה בטרור בראשות אלוף ולהעמיד לנושא זה סדר גודל של אוגדה וכן להכשיר סגל פיקודי המתאים לסוג זה של לוחמה. לו כך היו נוהגים היו עומדות לרשות צה"ל שלוש חטיבות ללוחמה בטרור ולא שלושה גדודים.
המלצותיה של ועדת החקירה אינן מועילות, אומר ד"ר מילשטיין, ואין הן אלא בגדר חזרה על המלצותיה של ועדת אגרנט. העדר אינטלקטואלים צבאיים נותר כפי שהיה, ולכן אין מי שיוכל להבין באמת את הבעיות וגם לממש לקחים. (ר)