הרב דוד לחיאני - רב המרכז הרפואי זיו צפת וראש הישיבה למצוות שבין אדם לחבירו "רינתיה" צפת, על המצווה לעמוד בצפירה.
וקול דממה דקה ישמע ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
העמידה בצפירה קדושה רבה יש בה. מצווה לעמוד בצפירה כי יש בזה הכרת הטוב לנופלים, לקדושים. חובה לעמוד בצפירה כי יש בזה זכור אשר עשה לך עמלק.
זכות לעמוד בצפירה כי יש בזה אחדות ישראל.
קדושה לעמוד בצפירה כי יש בדקות אלה שמירת הלשון בכל עם ישראל.
צריך לעמוד בצפירה כדי לא לפרוש מהציבור.
יש לעמוד בצפירה כי מקיימים בזה חבילות של מצוות.
בדקות הצפירה אנשים לא יחפזון וחיל ורעדה יאחזון כי זו העת שחולפים בזיכרון כל המשפחות של עם ישראל, כל חללי צבא המרום שנפלו ביום הדין בכל מערכות ישראל ובפיגועי הטרור ובכל המבצעים הגלויים והסמויים.
הנופלים מסרו את נפשם למעננו, הם נפלו על קידוש השם ונתנו את חייהם. כבקרת רועה עדרו כן יזכרו ויפקדו כל החיילים וכל הנופלים שאין אדם יכול לעמוד במחיצתם בשל גודל קדושתם. כולנו מאוחדים בכך שיש להכיר טובה לחיילים ולנופלים. יש רק גישות שונות איך מכירים טובה, איך זוכרים, איך מביעים את הצער, איך מזדהים. יש מי שעושים זאת על ידי עמידה בצפירה ויש שעושים זאת על ידי ישיבה בבית הכנסת ולימוד תורה לעילוי נשמתם, ויש הקוראים תהילים. טוב שבצפירה תהיה גישה אחת, טוב שנזכור כולנו באותה דרך.
החיילים והנופלים, כך נראה לי, רוצים מאוד שכולנו נהיה ביחד כי הביחד הוא החשוב, בשביל הביחד אנחנו בארץ ישראל, ובשביל הביחד נתנה לנו התורה ובשביל הביחד מסרו את נפשם יהודים בכל הדורות ובשביל הביחד החיילים נתנו את חייהם, כדי שנחיה, ולא רק בביטחון, ולא רק בארץ ישראל, ולא רק עפ"י תורת ישראל אלא גם ובעיקר כדי שנחיה כאן ביחד.
כל הזמן אנו מדברים ושומעים על החשיבות העליונה של האחדות בינינו, כל העת עסוקים מנהיגים, רבנים ומקובלים במציאת דרכים לאחד את כל העם. ההזדמנות קיימת: הצפירה, הדומיה, העמידה, הזיכרון, הם ההזדמנות. קיימת תשתית, קיימת המודעות, קיימת ההזדהות, בקרב כל העם לגווניו בצורך להתחבר. צריכים להתגבר על כל הסיבות המונעות וחייבים כולנו לעמוד בצפירה ביחד. זו הזדמנות נדירה לעשות משהו ביחד, כולנו באותו רגע ובכל מקום, בעיר ובכפר, בקניונים ובבנקים, בבורסה ובכבישי הארץ בבתי הספר ובבתי הכנסת ובבתי המדרש. ואפילו ביטול תורה אין כאן כי העוסק במצווה פטור מן המצווה. ואם בכל זאת תרצה להשלים את אותם שתי דקות של לימוד תורה שהקדשת למצוות האחדות, למד על חשבון הפסקת הקפה, על חשבון המנוחה כדי שתצטרף לביחד. מה גם שאם רק נכוון לכך אפשר לקיים מצוות נוספות בעמידתנו בצפירה: מצוות עשה מהתורה של "זכור את אשר עשה לך עמלק", מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כאשר אנו מזדהים, מכירים טובה, ומצטרפים לכאבם של המשפחות, מחשבה "צידוק הדין" ממש כמו שנהג אהרון הכהן במות שני בניו הצדיקים העליונים נדב ואביהו שממנו כנראה עם ישראל למד את העמידה בדומיה "וידום אהרון".
הדומיה היא מנהג שיסודו בהררי קודש והוא לכתחילה ואינו בדיעבד. מה גם שבעמידה בצפירה מקיימים את הערך של "עמו אנכי בצרה". כל המצטער עם הציבור רואה בנחמת הציבור.
בתפילה ובצפיה לימים שבהם יבולע המוות לנצח והשם ימחה דמעה מעל כל פנים, אמן כן יהי רצון.
(פ.ק.)
וקול דממה דקה ישמע ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
העמידה בצפירה קדושה רבה יש בה. מצווה לעמוד בצפירה כי יש בזה הכרת הטוב לנופלים, לקדושים. חובה לעמוד בצפירה כי יש בזה זכור אשר עשה לך עמלק.
זכות לעמוד בצפירה כי יש בזה אחדות ישראל.
קדושה לעמוד בצפירה כי יש בדקות אלה שמירת הלשון בכל עם ישראל.
צריך לעמוד בצפירה כדי לא לפרוש מהציבור.
יש לעמוד בצפירה כי מקיימים בזה חבילות של מצוות.
בדקות הצפירה אנשים לא יחפזון וחיל ורעדה יאחזון כי זו העת שחולפים בזיכרון כל המשפחות של עם ישראל, כל חללי צבא המרום שנפלו ביום הדין בכל מערכות ישראל ובפיגועי הטרור ובכל המבצעים הגלויים והסמויים.
הנופלים מסרו את נפשם למעננו, הם נפלו על קידוש השם ונתנו את חייהם. כבקרת רועה עדרו כן יזכרו ויפקדו כל החיילים וכל הנופלים שאין אדם יכול לעמוד במחיצתם בשל גודל קדושתם. כולנו מאוחדים בכך שיש להכיר טובה לחיילים ולנופלים. יש רק גישות שונות איך מכירים טובה, איך זוכרים, איך מביעים את הצער, איך מזדהים. יש מי שעושים זאת על ידי עמידה בצפירה ויש שעושים זאת על ידי ישיבה בבית הכנסת ולימוד תורה לעילוי נשמתם, ויש הקוראים תהילים. טוב שבצפירה תהיה גישה אחת, טוב שנזכור כולנו באותה דרך.
החיילים והנופלים, כך נראה לי, רוצים מאוד שכולנו נהיה ביחד כי הביחד הוא החשוב, בשביל הביחד אנחנו בארץ ישראל, ובשביל הביחד נתנה לנו התורה ובשביל הביחד מסרו את נפשם יהודים בכל הדורות ובשביל הביחד החיילים נתנו את חייהם, כדי שנחיה, ולא רק בביטחון, ולא רק בארץ ישראל, ולא רק עפ"י תורת ישראל אלא גם ובעיקר כדי שנחיה כאן ביחד.
כל הזמן אנו מדברים ושומעים על החשיבות העליונה של האחדות בינינו, כל העת עסוקים מנהיגים, רבנים ומקובלים במציאת דרכים לאחד את כל העם. ההזדמנות קיימת: הצפירה, הדומיה, העמידה, הזיכרון, הם ההזדמנות. קיימת תשתית, קיימת המודעות, קיימת ההזדהות, בקרב כל העם לגווניו בצורך להתחבר. צריכים להתגבר על כל הסיבות המונעות וחייבים כולנו לעמוד בצפירה ביחד. זו הזדמנות נדירה לעשות משהו ביחד, כולנו באותו רגע ובכל מקום, בעיר ובכפר, בקניונים ובבנקים, בבורסה ובכבישי הארץ בבתי הספר ובבתי הכנסת ובבתי המדרש. ואפילו ביטול תורה אין כאן כי העוסק במצווה פטור מן המצווה. ואם בכל זאת תרצה להשלים את אותם שתי דקות של לימוד תורה שהקדשת למצוות האחדות, למד על חשבון הפסקת הקפה, על חשבון המנוחה כדי שתצטרף לביחד. מה גם שאם רק נכוון לכך אפשר לקיים מצוות נוספות בעמידתנו בצפירה: מצוות עשה מהתורה של "זכור את אשר עשה לך עמלק", מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כאשר אנו מזדהים, מכירים טובה, ומצטרפים לכאבם של המשפחות, מחשבה "צידוק הדין" ממש כמו שנהג אהרון הכהן במות שני בניו הצדיקים העליונים נדב ואביהו שממנו כנראה עם ישראל למד את העמידה בדומיה "וידום אהרון".
הדומיה היא מנהג שיסודו בהררי קודש והוא לכתחילה ואינו בדיעבד. מה גם שבעמידה בצפירה מקיימים את הערך של "עמו אנכי בצרה". כל המצטער עם הציבור רואה בנחמת הציבור.
בתפילה ובצפיה לימים שבהם יבולע המוות לנצח והשם ימחה דמעה מעל כל פנים, אמן כן יהי רצון.
(פ.ק.)