אל מכתב התיכוניסטים מצטרף מכתב נוסף, המופץ בימים האחרונים ברשת האינטרנט, מכתבן של הדס גולדשטיין בת 20 ושפרה מנשרי בת 16.5 מנווה דקלים, ובו הן חולקות עם הגולשים את תחושותיהן בקשר לסכנת הגירוש המאיימת על בני משפחותיהן אם תתקבל תוכנית הגירוש של שרון. במכתב הן כותבות:
"אנחנו, שתי בנות מגוש קטיף, רוצות לכתוב לך מכתב אישי. גם אנחנו גדלנו עם הנוער, הלכנו לסניף וחיינו חיים רגילים. אך כעת קורה משהו כל כך גדול, שאנחנו חייבות לשתף אותך במחשבותינו עליו.
חשבת פעם איך זה להתעורר בבוקר, להסתכל על קירות החדר שבו גדלת, על הספרים ועל התמונות, ולדעת שממש בקרוב רוצים להשמיד את כל זה? חשבת איך זה להסתכל על המשפחה כשהיא יושבת יחד בסלון בערב שבת, ולדעת שרוצים שבקרוב ישבו כאן, בסלון של הבית שלך, מחבלים, שיתכננו...
לדמיין שבעוד זמן קצר יש מי שמסוגל לשלוח חיילים כדי לגרור את אבא שלך מהחדר ואת אמא מהמטבח?
לדעת שרוצים עכשיו להפסיק את ההתיישבות ואת הבניין של הארץ ולגרש את כולכם, את המשפחה, את הדודים ממול, ואת הסבתא של השכנים שגרה מעליהם? לתת למחבלים לשרוף את בית הכנסת שבו אחיך עשה בר מצווה, שבו התפללתם כל החיים? לתת להם יישוב אחרי יישוב? בית אחרי בית? לקחת הורים שכולים ולהוציא מקברו את בנם שנרצח, ואת העצמות שלו לקבור במקום אחר? לגרש מהבית את ילדי משפחת כהן, שאיבדו את רגליהם בפיגוע באוטובוס? להם יש כוח להמשיך לבנות את הבית ואת היישוב, ומישהו אחר יארוז להם את הבגדים והמשחקים ופשוט יגלה אותם מהבית?! והכל סתם, בלי שום סיבה אמיתית?
זה איננו מאבק אישי שלנו, של נוער גוש קטיף, כותבות הנערות. זהו מאבק כללי, שבאמת יקבע את אופיה של מדינת ישראל ואת עתידה. מאבק על השאלה האם כולנו עייפים ומתחילים לסגת מערכים חשובים. האם אנחנו מאמינים נחושים, הממשיכים בדרכם בראש מורם ובגאווה בעד עתיד העם והמדינה.
כל אחד מאתנו חייב להחליט האם הוא באמת מאמין ומוכן לפעול בשביל מה שכולנו למדנו בבית הספר ובבית, בפעולות בסניף ובמחנות הקיץ.
הגיע השעה והגיע הרגע להתעורר ולקחת את העתיד של המדינה בידיים. דווקא לנו, לבני הנוער יש כוח ואמונה להפיץ את דרך האמת. לעזור למי שמתעייף או מתייאש. לזקוף קומה ולהראות לכולם למה אנחנו כאן: לא רק בגוש קטיף אלא בארץ כולה, ועל מה אנחנו נלחמים.
4000 פגזים ירו עלינו, ואנחנו לא מפחדות ולא חלשות... במלחמה הזאת כולנו חיילים. כל אחד חייב עכשיו לקום ולעשות את חלקו... כמו במלחמות גדולות קודמות שידעה המדינה, הנוער חייב לפעול באופן אישי.
פעם חשבנו שהסתיימה התקופה שבה נוער היה שותף אמיתי בהקמת מדינה ליהודים. חשבנו שאפשר רק לקרוא על זה בספרים. בימים האחרונים גילינו שאנחנו חיות בתוך הסיפור ומחויבות להשתתף בכתיבת הפרקים הבאים שלו. הגיע השלב בסיפור שבו אנחנו צריכים לקום בעצמנו ולפעול בכל הכוח בשביל האמת והעתיד.
אנו פונות אליך פנייה אישית, מעומק הלב. מדובר במלחמה, וגם אתה חייב להצטרף למאבק, לפעול עכשיו בכל הכוח, בכל דרך אפשרית. לפנות למטה הקרוב ולעזור בכל מה שאפשר... להכין עם חבר שלט ולתלות מהמרפסת (כן, אפילו בתוך היישובים!). צא לצומת! תתנדב! כל מעשה חיובי יקדם בע"ה את הניצחון.
אל תתביישו! תשפיעו מבפנים. תדברו עם ההורים והמשפחות. תשאלו אותם מה כולנו עושים במאבק הזה. קחו אותם אתנו למאבק. יש לנו כוח! בידינו לשנות ולהשפיע!
הדס גולדשטיין ושפרה מנשרי, נווה דקלים, גוש קטיף"
המכתב כבר עשה את דרכו אל הישיבות והיום הוא ישוגר אל האולפנות, אומרת מנשרי בראיון לכתב INN אביחי אברהם. לדבריה, הרעיון להעלות את רגשותיהן על הכתוב עלה בעקבות שיחה שלהן עם בנות שירות. "הנוער כבר מכיר את הנושא, ובמכתבנו ביקשנו להוסיף את הפן הרגשי האישי שלנו", הסבירה מנשרי.
בעקבות עצרת ההמונים בגוש קטיף ציינה מנשרי עוד כי היא מתקשה לנסח במילים את התפעלותה מהיענותו של הציבור. "הרגשנו הרגשת חיבוק. אפילו הסדרנים והשוטרים שנערכו לסייע לארגן את בואם של 25 אלף איש, נואשו מכך אל מול 100 אלף האיש שנהרו אל הגוש. רבים מהנוהרים אף לא הצליחו להיכנס", אמרה מנשרי. לדבריה, היא נוכחה לדעת "שהאמת מדברת את עצמה".
"אנחנו, שתי בנות מגוש קטיף, רוצות לכתוב לך מכתב אישי. גם אנחנו גדלנו עם הנוער, הלכנו לסניף וחיינו חיים רגילים. אך כעת קורה משהו כל כך גדול, שאנחנו חייבות לשתף אותך במחשבותינו עליו.
חשבת פעם איך זה להתעורר בבוקר, להסתכל על קירות החדר שבו גדלת, על הספרים ועל התמונות, ולדעת שממש בקרוב רוצים להשמיד את כל זה? חשבת איך זה להסתכל על המשפחה כשהיא יושבת יחד בסלון בערב שבת, ולדעת שרוצים שבקרוב ישבו כאן, בסלון של הבית שלך, מחבלים, שיתכננו...
לדמיין שבעוד זמן קצר יש מי שמסוגל לשלוח חיילים כדי לגרור את אבא שלך מהחדר ואת אמא מהמטבח?
לדעת שרוצים עכשיו להפסיק את ההתיישבות ואת הבניין של הארץ ולגרש את כולכם, את המשפחה, את הדודים ממול, ואת הסבתא של השכנים שגרה מעליהם? לתת למחבלים לשרוף את בית הכנסת שבו אחיך עשה בר מצווה, שבו התפללתם כל החיים? לתת להם יישוב אחרי יישוב? בית אחרי בית? לקחת הורים שכולים ולהוציא מקברו את בנם שנרצח, ואת העצמות שלו לקבור במקום אחר? לגרש מהבית את ילדי משפחת כהן, שאיבדו את רגליהם בפיגוע באוטובוס? להם יש כוח להמשיך לבנות את הבית ואת היישוב, ומישהו אחר יארוז להם את הבגדים והמשחקים ופשוט יגלה אותם מהבית?! והכל סתם, בלי שום סיבה אמיתית?
זה איננו מאבק אישי שלנו, של נוער גוש קטיף, כותבות הנערות. זהו מאבק כללי, שבאמת יקבע את אופיה של מדינת ישראל ואת עתידה. מאבק על השאלה האם כולנו עייפים ומתחילים לסגת מערכים חשובים. האם אנחנו מאמינים נחושים, הממשיכים בדרכם בראש מורם ובגאווה בעד עתיד העם והמדינה.
כל אחד מאתנו חייב להחליט האם הוא באמת מאמין ומוכן לפעול בשביל מה שכולנו למדנו בבית הספר ובבית, בפעולות בסניף ובמחנות הקיץ.
הגיע השעה והגיע הרגע להתעורר ולקחת את העתיד של המדינה בידיים. דווקא לנו, לבני הנוער יש כוח ואמונה להפיץ את דרך האמת. לעזור למי שמתעייף או מתייאש. לזקוף קומה ולהראות לכולם למה אנחנו כאן: לא רק בגוש קטיף אלא בארץ כולה, ועל מה אנחנו נלחמים.
4000 פגזים ירו עלינו, ואנחנו לא מפחדות ולא חלשות... במלחמה הזאת כולנו חיילים. כל אחד חייב עכשיו לקום ולעשות את חלקו... כמו במלחמות גדולות קודמות שידעה המדינה, הנוער חייב לפעול באופן אישי.
פעם חשבנו שהסתיימה התקופה שבה נוער היה שותף אמיתי בהקמת מדינה ליהודים. חשבנו שאפשר רק לקרוא על זה בספרים. בימים האחרונים גילינו שאנחנו חיות בתוך הסיפור ומחויבות להשתתף בכתיבת הפרקים הבאים שלו. הגיע השלב בסיפור שבו אנחנו צריכים לקום בעצמנו ולפעול בכל הכוח בשביל האמת והעתיד.
אנו פונות אליך פנייה אישית, מעומק הלב. מדובר במלחמה, וגם אתה חייב להצטרף למאבק, לפעול עכשיו בכל הכוח, בכל דרך אפשרית. לפנות למטה הקרוב ולעזור בכל מה שאפשר... להכין עם חבר שלט ולתלות מהמרפסת (כן, אפילו בתוך היישובים!). צא לצומת! תתנדב! כל מעשה חיובי יקדם בע"ה את הניצחון.
אל תתביישו! תשפיעו מבפנים. תדברו עם ההורים והמשפחות. תשאלו אותם מה כולנו עושים במאבק הזה. קחו אותם אתנו למאבק. יש לנו כוח! בידינו לשנות ולהשפיע!
הדס גולדשטיין ושפרה מנשרי, נווה דקלים, גוש קטיף"
המכתב כבר עשה את דרכו אל הישיבות והיום הוא ישוגר אל האולפנות, אומרת מנשרי בראיון לכתב INN אביחי אברהם. לדבריה, הרעיון להעלות את רגשותיהן על הכתוב עלה בעקבות שיחה שלהן עם בנות שירות. "הנוער כבר מכיר את הנושא, ובמכתבנו ביקשנו להוסיף את הפן הרגשי האישי שלנו", הסבירה מנשרי.
בעקבות עצרת ההמונים בגוש קטיף ציינה מנשרי עוד כי היא מתקשה לנסח במילים את התפעלותה מהיענותו של הציבור. "הרגשנו הרגשת חיבוק. אפילו הסדרנים והשוטרים שנערכו לסייע לארגן את בואם של 25 אלף איש, נואשו מכך אל מול 100 אלף האיש שנהרו אל הגוש. רבים מהנוהרים אף לא הצליחו להיכנס", אמרה מנשרי. לדבריה, היא נוכחה לדעת "שהאמת מדברת את עצמה".