את הסקר ערך הפרופסור אשר אריאן, עמית בכיר ומנהל מדעי של "מרכז גוטמן", המכון הישראלי לדמוקרטיה. הכינוס נערך ביום שלישי השבוע, ונשאו בו דברים נשיא המדינה משה קצב, המארח, יו"ר הכנסת חבר הכנסת ראובן ריבלין, נשיא בית המשפט העליון השופט אהרון ברק, שרת החינוך לימור לבנת והפרופסור אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה.
לפי ממצאי הסקר, הנוער נותן אמון רב יותר מן המבוגרים בכנסת, במפלגות, בהסתדרות וברבנות. כמו כן הנוער, יותר מן המבוגרים נוטה לראות בכנסת, ולא בבית המשפט העליון, את המוסד המגן על הדמוקרטיה.
"ממצא מדאיג במיוחד", נקבע בהודעת המכון לדמוקרטיה, "הוא כמיהתם של 60% מכלל הנוער למנהיגים חזקים, כתחליף למסגרת החוקית, והרגשתם של למעלה ממחצית מבני הנוער כי פוליטיקאים אינם נוטים להתחשב בדעתם של האזרחים.
כתבת INN רותי אברהם מסרה כי בין הנאומים שנישאו היה נאומו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין. "אין לשכוח, ולו לרגע אחד, היכן אנו חיים; היכן, ובאיזו מציאות, חי הנוער שלנו, ובאילו תנאים מתקיימת הדמוקרטיה הישראלית בכלל", אמר בתחילת דבריו.
"אולי ראוי, ראשית לכל, להבהיר הנחת יסוד, שאולי לא כל הנוכחים כאן מקבלים אותה, אך לדעתי עליה להיות האספקלריה שבעדה עלינו לראות את ממצאיו של הסקר הזה ושל סקרים אחרים, המצביעים על מגמות דומות, וזאת בטרם נשפוט לחומרה את הנוער הישראלי ואת עצמנו.
"ההנחה היא שדמוקרטיה ומצב מלחמה אינן דרות בשלום זו עם זו. מצב מלחמה גורם מטבעו ליצירת נטיות חברתיות המגבילות את מרחב המחיה של הדמוקרטיה....חברה במצב מלחמה נוטה לצמצם את סדר היום החברתי, את גבולותיו של הדיון הציבורי הרלוונטי וכמובן את מתחם הדעות המקובלות בחברה".
ריבלין הוסיף כי הוא רואה בממצאי הסקר "תעודת כבוד לנוער הישראלי, המתמודד יחד עם הוריו עם מציאות מתמשכת שאין רואים את סופה, מציאות של מלחמה על הבית. זו אינה מציאות שחברות דמוקרטיות אחרות או בני נוער במדינות אחרות נדרשים להתמודד עמה.
במדינת ישראל, המצויה במצב כזה או אחר של מלחמה מאז הקמתה, והמצויה כבר שלוש שנים במצב מלחמה שאין עוד דמוקרטיה בעולם המתמודדת עמו, יהיה אפשר לצפות לגילויים חריפים של כפירה בעיקרי הדמוקרטיה ושל חוסר אמון מוחלט במוסדות השלטון, שהרי מבחינת האזרח, ובעיקר מבחינתו של האזרח הצעיר, אין לך כישלון מהדהד יותר של משטר כלשהו, מן הכישלון בהגנה על חיי האזרחים.
לדבריו, אחרי שלוש שנים, עם יותר מאלף הרוגים, עם משטר שלא זו בלבד שאינו מספק לנתיניו הגנה על החיים, אלא גם אינו מציב בפניהם כיוון ברור- יעד כלשהו, היה מקום לצפות שיתפשט בקרב הציבור, ובעיקר בקרב הנוער, ייאוש מוחלט מן הדמוקרטיה, החלשה, שאינה מצליחה להתמודד עם הבעיות האקוטיות המאיימות על הכלל ועל הפרט. ריבלין ציין כי דבריו מכוונים לכל ממשלות ישראל בשנים האחרונות. "כבר ראינו דמוקרטיות במצבים גרועים הרבה פחות", הוסיף, "שלא עמדו בכמיהת הציבור למנהיגות חזקה, שתפתור את בעיותיו, ושבדרך זו או אחרת פינו את מקומן, ואפילו בדרך דמוקרטית, למשטרים ריכוזיים, סמכותיים וגם דיקטטוריים".
עוד ציין ריבלין כי עריכת השוואה בין נוער ישראלי לנוער פיני מחטיאה את האמת, וזאת מפני שאי אפשר להתיימר לערוך השוואה ביניהם לבין "מצוקותיו של נוער שחבריו נטבחים ברחובות ושעתידו הקרוב הוא שירות צבאי ארוך, מפרך ואף קטלני". "העמדות האמיתיות השורשיות של הנוער הישראלי כלפי ערכי היסוד של החברה והמדינה וכלפי המדינה עצמה", הוסיף ריבלין, "נמדדות בשערי הבקו"ם. בשיעור המתנדבים לסיירות".
"איני מכיר הבעת אמון גדולה עמוקה וסוחפת כל כך במדינה, בערכיה ובמה שהיא מסמלת, מזו הנמדדת כאן כאן יום יום 'דרך הרגליים'. נכון, הנוער הישראלי חש, כלשון הסקר, ש'כמה מנהיגים חזקים יכולים להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים'; ש'הפוליטיקאים אינם מתחשבים בדעתו של האזרח ברחוב'; הוא אינו חש אמון כלפי הממשלה והכנסת, אבל הוא מוכן להקריב את נפשו, בפועל, למען המדינה שלו, ונכונות זו נבחנת כאן, אבוי, בכל יום מחדש"
"צריך לשקלל", אמר ריבלין, "את אפקט ה'קיטוּר' הישראלי, זה שגורם לישראלי להישבע ש'זֶהו: הוא יורד מחר מהארץ, ונמאס לו מהמדינה הזאת, ומהשחיתות, ומהממשלה, ומהפוליטיקאים, ומהפרקליטות, ומהמתנחלים, ומהשמאלנים...והוא רק מחכה לפרוק את זעמו באיזה סקר, אבל למחרת הוא מתייצב כמו שעון, למילואים, למשימה, שהוא יקטר עליה כל שלושים הימים של שירותו...
לסיכום דבריו שאל ריבלין: "האם יש איזו טבלה, איזו השוואה מלומדת, שיכולה לפצח את האניגמה הזאת?"
לפי ממצאי הסקר, הנוער נותן אמון רב יותר מן המבוגרים בכנסת, במפלגות, בהסתדרות וברבנות. כמו כן הנוער, יותר מן המבוגרים נוטה לראות בכנסת, ולא בבית המשפט העליון, את המוסד המגן על הדמוקרטיה.
"ממצא מדאיג במיוחד", נקבע בהודעת המכון לדמוקרטיה, "הוא כמיהתם של 60% מכלל הנוער למנהיגים חזקים, כתחליף למסגרת החוקית, והרגשתם של למעלה ממחצית מבני הנוער כי פוליטיקאים אינם נוטים להתחשב בדעתם של האזרחים.
כתבת INN רותי אברהם מסרה כי בין הנאומים שנישאו היה נאומו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין. "אין לשכוח, ולו לרגע אחד, היכן אנו חיים; היכן, ובאיזו מציאות, חי הנוער שלנו, ובאילו תנאים מתקיימת הדמוקרטיה הישראלית בכלל", אמר בתחילת דבריו.
"אולי ראוי, ראשית לכל, להבהיר הנחת יסוד, שאולי לא כל הנוכחים כאן מקבלים אותה, אך לדעתי עליה להיות האספקלריה שבעדה עלינו לראות את ממצאיו של הסקר הזה ושל סקרים אחרים, המצביעים על מגמות דומות, וזאת בטרם נשפוט לחומרה את הנוער הישראלי ואת עצמנו.
"ההנחה היא שדמוקרטיה ומצב מלחמה אינן דרות בשלום זו עם זו. מצב מלחמה גורם מטבעו ליצירת נטיות חברתיות המגבילות את מרחב המחיה של הדמוקרטיה....חברה במצב מלחמה נוטה לצמצם את סדר היום החברתי, את גבולותיו של הדיון הציבורי הרלוונטי וכמובן את מתחם הדעות המקובלות בחברה".
ריבלין הוסיף כי הוא רואה בממצאי הסקר "תעודת כבוד לנוער הישראלי, המתמודד יחד עם הוריו עם מציאות מתמשכת שאין רואים את סופה, מציאות של מלחמה על הבית. זו אינה מציאות שחברות דמוקרטיות אחרות או בני נוער במדינות אחרות נדרשים להתמודד עמה.
במדינת ישראל, המצויה במצב כזה או אחר של מלחמה מאז הקמתה, והמצויה כבר שלוש שנים במצב מלחמה שאין עוד דמוקרטיה בעולם המתמודדת עמו, יהיה אפשר לצפות לגילויים חריפים של כפירה בעיקרי הדמוקרטיה ושל חוסר אמון מוחלט במוסדות השלטון, שהרי מבחינת האזרח, ובעיקר מבחינתו של האזרח הצעיר, אין לך כישלון מהדהד יותר של משטר כלשהו, מן הכישלון בהגנה על חיי האזרחים.
לדבריו, אחרי שלוש שנים, עם יותר מאלף הרוגים, עם משטר שלא זו בלבד שאינו מספק לנתיניו הגנה על החיים, אלא גם אינו מציב בפניהם כיוון ברור- יעד כלשהו, היה מקום לצפות שיתפשט בקרב הציבור, ובעיקר בקרב הנוער, ייאוש מוחלט מן הדמוקרטיה, החלשה, שאינה מצליחה להתמודד עם הבעיות האקוטיות המאיימות על הכלל ועל הפרט. ריבלין ציין כי דבריו מכוונים לכל ממשלות ישראל בשנים האחרונות. "כבר ראינו דמוקרטיות במצבים גרועים הרבה פחות", הוסיף, "שלא עמדו בכמיהת הציבור למנהיגות חזקה, שתפתור את בעיותיו, ושבדרך זו או אחרת פינו את מקומן, ואפילו בדרך דמוקרטית, למשטרים ריכוזיים, סמכותיים וגם דיקטטוריים".
עוד ציין ריבלין כי עריכת השוואה בין נוער ישראלי לנוער פיני מחטיאה את האמת, וזאת מפני שאי אפשר להתיימר לערוך השוואה ביניהם לבין "מצוקותיו של נוער שחבריו נטבחים ברחובות ושעתידו הקרוב הוא שירות צבאי ארוך, מפרך ואף קטלני". "העמדות האמיתיות השורשיות של הנוער הישראלי כלפי ערכי היסוד של החברה והמדינה וכלפי המדינה עצמה", הוסיף ריבלין, "נמדדות בשערי הבקו"ם. בשיעור המתנדבים לסיירות".
"איני מכיר הבעת אמון גדולה עמוקה וסוחפת כל כך במדינה, בערכיה ובמה שהיא מסמלת, מזו הנמדדת כאן כאן יום יום 'דרך הרגליים'. נכון, הנוער הישראלי חש, כלשון הסקר, ש'כמה מנהיגים חזקים יכולים להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים'; ש'הפוליטיקאים אינם מתחשבים בדעתו של האזרח ברחוב'; הוא אינו חש אמון כלפי הממשלה והכנסת, אבל הוא מוכן להקריב את נפשו, בפועל, למען המדינה שלו, ונכונות זו נבחנת כאן, אבוי, בכל יום מחדש"
"צריך לשקלל", אמר ריבלין, "את אפקט ה'קיטוּר' הישראלי, זה שגורם לישראלי להישבע ש'זֶהו: הוא יורד מחר מהארץ, ונמאס לו מהמדינה הזאת, ומהשחיתות, ומהממשלה, ומהפוליטיקאים, ומהפרקליטות, ומהמתנחלים, ומהשמאלנים...והוא רק מחכה לפרוק את זעמו באיזה סקר, אבל למחרת הוא מתייצב כמו שעון, למילואים, למשימה, שהוא יקטר עליה כל שלושים הימים של שירותו...
לסיכום דבריו שאל ריבלין: "האם יש איזו טבלה, איזו השוואה מלומדת, שיכולה לפצח את האניגמה הזאת?"