יו"ר הכנסת ראובן ריבלין ישא היום נאום בטקס השנתי לציון הטבעת ה"אלטלנה" והרג 16 לוחמי האצ"ל בידי חיילי הפלמ"ח. הטקס יתקיים בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב בהשתתפות נשיא המדינה וראש הממשלה.
יו"ר הכנסת קושר את הימים של אז אם ימינו אנו וחששו מפני מלחמת אחים על רקע עקירת ישובים.
"חמישים ושש שנים לאחר אותו יום רע ומר היום שבו נפלו שישה עשר מלוחמינו בידי אחים, עדיין איננו יכולים לשקוט" יאמר יו"ר הכנסת "עדיין קול דמי אחינו מסרב לידום; עדיין לא הבנו ולעולם לא נבין מה חשבו להם היורים;
מה חשבו להם, כשפתחו באש תופת על אחיהם הטובעים בים. על יהודים.
לא נבין. לא נשכח. לא נסלח.
העלבון הנורא; תחושת המיאוס והבגידה; התדהמה, לנוכח הקלות הבלתי נתפסת של הנפילה לתהום מלחמת אחים, עלולים היו להמיט על העם הזה חורבן נוסף ודווקא על סף הקמתו של הבית השלישי, אלמלא מנהיגותו המופלאה, ואחריותו ההיסטורית, של המפקד, המורה והמנהיג, מנחם בגין.
מאז אותו יום דמים נורא, ניצבת לנגד עינינו מצוותו של בגין: להיות אחרים; לשמור גם אל מול גלים של שנאה ודה-לגיטימציה על נצחו של העם הזה, על אחדותו, בהביננו, כי ללא הערבות ההדדית, לא יהיה לנו קיום כאן.
פגזיו המקוללים, של מה שהעזו לכנות בשם "התותח הקדוש", כוונו בראש ובראשונה, לאחדות זו אך לא יכלו לה.
גם היום, אנו עומדים על סף טרגדיה, חלילה, לנוכח החלטות על עקירת אחים מאדמתם.
ושוב נשמעת דה-לגיטימציה כנגד ציבור שלם ודווקא כנגד הציבור החלוצי, הציוני, והמסור ביותר. יובל שנים ויותר, אחרי יומה הארור של אלטלנה, נראה והלוואי שנתבדה, כי שוב אנו עלולים לעמוד בפני מבחן נורא.
מה נעשה אפוא, ביום פקודה, כדי שלא תשוב חרפה שכזו להכתים אותנו בדם אחים?
אנו ואחינו המתיישבים, שלוחינו, חלוצי העם, עלולים להידרש בקרוב לקיים את הצו המוסרי הקשה מנשוא של לוחמי אלטלנה והאצ"ל, אשר חרקו שיניים ונצרו את נשקם, לקחה של אלטלנה חד הוא וברור והיום, דווקא היום, הוא רלוונטי מתמיד.
לקראת הימים הנוראים שאולי, חלילה, לפנינו, אנו מצווים - גם אם בלב נשבר, גם אם בדמע, גם אם נחוש שגבנו אל הקיר, לומר בקול ברור ורם: בל יעז איש ובל יעלה במחשבתו של אדם, להפנות חלילה נשק אל אחים.
גם אם ישפילו, יבוזו ויסיתו; גם אם יחרפו ויגדפו את כל היקר והקדוש לנו; גם אם נגזר על המפעל החלוצי המפואר וגם אם חלילה, חלילה! נעמוד מול עקירה, - בל נעז להרים יד על חיילינו או שוטרינו, כי אחינו המה; כי בשר מבשרנו הם.
פעם, היה ברור לכולנו, כי אם יעקרונו, חלילה, מיישוב אחד - יוקמו במקומו שניים!
ולכן, היום, על קברם של קדושי אלטלנה, עלינו לחדש שוב את השבועה: גם היום, גם אם יבוזו לנו כמו אז, גם אם יוקיעו וינדו, אנו נוסיף, נרבה, ונחזק אהבתנו ונאמנותנו לה, לארץ חמדה.
גם היום, כמו אז, ניאחז בה בידינו, בציפורנינו; ניאבק למענה בכל הדרכים.
אך בצד שבועת אמונים לארץ אבות, נישבע גם, כי לעולם, לעולם! גם לא בשעת ייאוש - לא תורם יד אח על אחיו. בל תוכתם שוב קוממיותנו, בדם אחים".
יו"ר הכנסת קושר את הימים של אז אם ימינו אנו וחששו מפני מלחמת אחים על רקע עקירת ישובים.
"חמישים ושש שנים לאחר אותו יום רע ומר היום שבו נפלו שישה עשר מלוחמינו בידי אחים, עדיין איננו יכולים לשקוט" יאמר יו"ר הכנסת "עדיין קול דמי אחינו מסרב לידום; עדיין לא הבנו ולעולם לא נבין מה חשבו להם היורים;
מה חשבו להם, כשפתחו באש תופת על אחיהם הטובעים בים. על יהודים.
לא נבין. לא נשכח. לא נסלח.
העלבון הנורא; תחושת המיאוס והבגידה; התדהמה, לנוכח הקלות הבלתי נתפסת של הנפילה לתהום מלחמת אחים, עלולים היו להמיט על העם הזה חורבן נוסף ודווקא על סף הקמתו של הבית השלישי, אלמלא מנהיגותו המופלאה, ואחריותו ההיסטורית, של המפקד, המורה והמנהיג, מנחם בגין.
מאז אותו יום דמים נורא, ניצבת לנגד עינינו מצוותו של בגין: להיות אחרים; לשמור גם אל מול גלים של שנאה ודה-לגיטימציה על נצחו של העם הזה, על אחדותו, בהביננו, כי ללא הערבות ההדדית, לא יהיה לנו קיום כאן.
פגזיו המקוללים, של מה שהעזו לכנות בשם "התותח הקדוש", כוונו בראש ובראשונה, לאחדות זו אך לא יכלו לה.
גם היום, אנו עומדים על סף טרגדיה, חלילה, לנוכח החלטות על עקירת אחים מאדמתם.
ושוב נשמעת דה-לגיטימציה כנגד ציבור שלם ודווקא כנגד הציבור החלוצי, הציוני, והמסור ביותר. יובל שנים ויותר, אחרי יומה הארור של אלטלנה, נראה והלוואי שנתבדה, כי שוב אנו עלולים לעמוד בפני מבחן נורא.
מה נעשה אפוא, ביום פקודה, כדי שלא תשוב חרפה שכזו להכתים אותנו בדם אחים?
אנו ואחינו המתיישבים, שלוחינו, חלוצי העם, עלולים להידרש בקרוב לקיים את הצו המוסרי הקשה מנשוא של לוחמי אלטלנה והאצ"ל, אשר חרקו שיניים ונצרו את נשקם, לקחה של אלטלנה חד הוא וברור והיום, דווקא היום, הוא רלוונטי מתמיד.
לקראת הימים הנוראים שאולי, חלילה, לפנינו, אנו מצווים - גם אם בלב נשבר, גם אם בדמע, גם אם נחוש שגבנו אל הקיר, לומר בקול ברור ורם: בל יעז איש ובל יעלה במחשבתו של אדם, להפנות חלילה נשק אל אחים.
גם אם ישפילו, יבוזו ויסיתו; גם אם יחרפו ויגדפו את כל היקר והקדוש לנו; גם אם נגזר על המפעל החלוצי המפואר וגם אם חלילה, חלילה! נעמוד מול עקירה, - בל נעז להרים יד על חיילינו או שוטרינו, כי אחינו המה; כי בשר מבשרנו הם.
פעם, היה ברור לכולנו, כי אם יעקרונו, חלילה, מיישוב אחד - יוקמו במקומו שניים!
ולכן, היום, על קברם של קדושי אלטלנה, עלינו לחדש שוב את השבועה: גם היום, גם אם יבוזו לנו כמו אז, גם אם יוקיעו וינדו, אנו נוסיף, נרבה, ונחזק אהבתנו ונאמנותנו לה, לארץ חמדה.
גם היום, כמו אז, ניאחז בה בידינו, בציפורנינו; ניאבק למענה בכל הדרכים.
אך בצד שבועת אמונים לארץ אבות, נישבע גם, כי לעולם, לעולם! גם לא בשעת ייאוש - לא תורם יד אח על אחיו. בל תוכתם שוב קוממיותנו, בדם אחים".