בקובץ תורה שבעל פה החדש, היוצא לאור לקראת הכינוס הארצי ה-מ"ה המתכנס בשבוע הבא בירושלים, כותב הגר"א שרמן, חבר ביה"ד הגדול כי: "מלחמה שנובעת ממטרה של הגנה עצמית ומניעת סכנה היא מלחמה חוקית, ושלטון שמוציא למלחמות למטרות אלו נוהג ע"פ משפטי המלוכה והחוק הבינלאומי".
הכינוס הארצי המתקיים זה השנה ה-45 ברציפות ע"י "יד הרב מימון", יפתח בתחילת השבוע הבא בבית מוסד הרב קוק בירושלים.
בהמשך מאמרו קובע עוד הגר"א שרמן, שהחלטות הגופים הבינלאומיים נגועות בעמדה מפלה וחד צדדית כלפי ישראל והעם היהודי בכל הנוגע לזכיותיו ההיסטוריות והדתיות בארץ ישראל ובירושלים. "לא עקרונות של צדק ויושר קבעו את גישתם, אלא שיקולים אחרים ואינטרסנטים מדיניים כלכליים, ורבות מהחלטותיהם נגועות בעוינות ושנאה. על כן אין ליתן להם כל תוקף של דינא דמלכותא במישור הבינלאומי".
בקובץ מופיע גם מאמרו של הרב הראשי לצה"ל, תא"ל הרב ישראל ווייס, העוסק "בחובת הקריאה לשלום קודם היציאה למלחמה". בדבריו קובע הרבצ"ר, כי חובת הקריאה לשלום חלה רק כלפי אויבים הנלחמים לפי הכללים המקובלים והמוסכמים בזירות המלחמה. אולם לגבי המחבלים הפלשתינים, שאיבדו כל צלם אנוש, אין כל חובה לקריאה לשלום, אלא חובה ומצווה של "הבא להורגך השכם להורגו".
בהתייחסותו למחבלים הערבים אמר: "כשנשברו הכלים ונחצו הקווים, אנו מבקשים, יכולים, רשאים ואף רוצים, להסיר את משפטו הגדול של שמואל הקטן, שאמר "בנפול אויבך אל תשמח וברעתם אל יגל לבך", ולהניף תחתיו את שירת "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", ודווקא בעת שהם צוללים כעופרת במים אדירים. בכגון אלה, תתי אנוש שאיבדו כל צלם אדם, לא עצב קיים עוד במותם, כי אם שמחת אמת על שאינם עוד בין החיים. שמחתנו לא משום המחבל המת, המוטל למרגלותינו, כי אם משום מצוות "הבא להרגך השכם להרגו", ומשום חובת הגנתנו על עמנו וארצנו. שלום א"כ בוודאי, אף רדיפה אחריו, אבל כאמור, לא בכל מחיר ותנאי.
הכינוס הארצי המתקיים זה השנה ה-45 ברציפות ע"י "יד הרב מימון", יפתח בתחילת השבוע הבא בבית מוסד הרב קוק בירושלים.
בהמשך מאמרו קובע עוד הגר"א שרמן, שהחלטות הגופים הבינלאומיים נגועות בעמדה מפלה וחד צדדית כלפי ישראל והעם היהודי בכל הנוגע לזכיותיו ההיסטוריות והדתיות בארץ ישראל ובירושלים. "לא עקרונות של צדק ויושר קבעו את גישתם, אלא שיקולים אחרים ואינטרסנטים מדיניים כלכליים, ורבות מהחלטותיהם נגועות בעוינות ושנאה. על כן אין ליתן להם כל תוקף של דינא דמלכותא במישור הבינלאומי".
בקובץ מופיע גם מאמרו של הרב הראשי לצה"ל, תא"ל הרב ישראל ווייס, העוסק "בחובת הקריאה לשלום קודם היציאה למלחמה". בדבריו קובע הרבצ"ר, כי חובת הקריאה לשלום חלה רק כלפי אויבים הנלחמים לפי הכללים המקובלים והמוסכמים בזירות המלחמה. אולם לגבי המחבלים הפלשתינים, שאיבדו כל צלם אנוש, אין כל חובה לקריאה לשלום, אלא חובה ומצווה של "הבא להורגך השכם להורגו".
בהתייחסותו למחבלים הערבים אמר: "כשנשברו הכלים ונחצו הקווים, אנו מבקשים, יכולים, רשאים ואף רוצים, להסיר את משפטו הגדול של שמואל הקטן, שאמר "בנפול אויבך אל תשמח וברעתם אל יגל לבך", ולהניף תחתיו את שירת "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", ודווקא בעת שהם צוללים כעופרת במים אדירים. בכגון אלה, תתי אנוש שאיבדו כל צלם אדם, לא עצב קיים עוד במותם, כי אם שמחת אמת על שאינם עוד בין החיים. שמחתנו לא משום המחבל המת, המוטל למרגלותינו, כי אם משום מצוות "הבא להרגך השכם להרגו", ומשום חובת הגנתנו על עמנו וארצנו. שלום א"כ בוודאי, אף רדיפה אחריו, אבל כאמור, לא בכל מחיר ותנאי.