מכון ממר"י מוסר כי "רבים אולי חשו בימים אלה בצורך להתחקות אחר גורלם של מפקדים, נשיאים ומנהיגים, ולמצוא כיצד התנהגו כאשר מפעל חייהם הסתיים באסון היסטורי גדול".

כתב INN איציק וולף מדווח שדח'ל אללה הביא לדוגמה את מלכת מצרים קליאופטרה ואמר כי "אותה אשה אגדית סירבה להסגיר את עצמה לידי המעצמה המנצחת, ומצאה את ה'פתרון' בחברת נחשים ארסיים" ואת זנוביה מלכת תדמור, עיר רומית עתיקה המוזכרת עוד בתלמוד שנמצאת בשטחי סוריה אשר על פי דבריו, "הגרסה האמינה ביותר באשר לגורלה היא זו שלפיה מנהיגת תדמור גמעה רעל קטלני כדי שלא יובילו אותה כבולה בשלשלאות, גם אם מוזהבות, ברחובות רומא, למול קהל הלוגם מלוא כוסו לכבוד הניצחון".

דח'ל אללה הביא במאמרו גם דוגמאות למנהיגים מן העידן המודרני שהעדיפו התאבדות על פני נפילה בידי אויביהם. "סלבאדור איינדה, נשיא צ'ילה שנבחר באופן דמוקרטי, בחר את גורלו בעצמו. הוא עמד בפני מרד אלים של הגנרל פינושה שנתמך ע"י ארה"ב, וכאשר התוקפים צרו על ארמון הנשיאות שלו סירב לברוח וביקש את קסדתו ורובהו, אע"פ שהיה אדם מבוגר ולא ידע להשתמש בנשק התוצאה היתה ידועה [מראש], והתוקפים נכנסו לארמון רק 'על גופתו' ". כותב דח'ל אללה ומסכם כי כיום עומד בככר המרכזית של סנטייגו, מול אותו ארמון, פסל נישא של איינדה המניף את ידו בגאווה וכבוד, בעוד שפינושה מחפש נואשות אחר מקלט.

"מי [מביניהם] ניצח מבחינה היסטורית?", שאל, "זה שהקריב את עצמו או הדיקטטור?"

דוגמה נוספת למנהיג שהתאבד לאחר תבוסה שנתן דח'ל אללה היא עבד אל-חכים עאמר, מפקד צבא מצרים במלחמת ששת הימים "אשר התאבד בכלאו כאשר הבין שלא נותר לו אלא הקלון", כלשונו.