"נמשכת מדיניות הדה-לגיטימציה של הציונות ושל מדינת ישראל אשר שמה עדיין אינו מופיע במפות, יישובים ואתרים בישראל נקראים 'פלשתיניים', היהודים מתוארים במונחים שליליים, הזיקה היהודית לארץ הקודש מושמטת, ולמוות כשהיד יש ערך לאומי חיובי", לשון הדו"ח.
כתב סוכנות הידיעות הישראלית חגי הוברמן מציין כי הדו"ח סוקר 26 ספרי לימוד של משרד החינוך של הרש"פ משנת הלימודים 2004-2003 לכיתות ד' ו-ט'. בדיקתם של 26 הספרים ממחזור זה התמקדה בהיבטים העוסקים במדינת ישראל, בעם היהודי ובמכלול היחסים עמם.
הדו"ח קובע כי הבעייה המרכזית בספרי הלימוד הינה, עדיין, ההתעלמות ממדינת ישראל ומזכותה להתקיים באזור והדגש הניתן לפתרון אלים של הסכסוך. עם זאת, נאמר בדו"ח, ניכרת גם הטמעה של הביקורת על תכני הלימוד, המתבטאת בשינוי חיובי, אך גם בניסיון לעקיפת הבעיות באמצעים טכניים מבלי לתקנן ברמת התוכן.
לפי דו"ח המתפ"ש, מעבר לשינויים פעוטים וספורים, בולטים שני תיקונים חיוביים בעלי משמעות אידיאולוגית: סימון גבולות ה'שטחים' ברוב הגדול של המפות, והזכרת הסכמי השלום כמו הסכם עזה-יריחו שבו הוסכם על הכרה הדדית בין אש"ף וישראל, הסכם קמפ-דייויד עם מצרים, ודיוני הליגה הערבית על הסכמי שלום עם ישראל.
לא עוד "פלשתין" – כי אם "פלשתין ההיסטורית"
הדו"ח, כאמור, מציין עקיפת בעיות על ידי שימוש באמצעים טכניים מבלי לשנות את המהות. דוגמאות מייצגות הן: הענקת הכותרת 'פלשתין ההיסטורית' מאפשרת שימוש במונח 'פלשתין' לתיאור המכלול של ישראל ושטחי יש"ע. בהמשך הפרק, כינוי הרש"פ 'גדה מערבית' ו'רצועת עזה' מעביר את המסר כי הרש"פ הינה מצב טריטוריאלי זמני ואילו 'פלשתין' היא היחידה השלמה, שימוש במונחים טעוני מסרים שהקורא הזר אינו מודע להם כמו ההבחנה בין כיבוש חיובי/מוסלמי (פתח) לכיבוש שלילי/ישראלי (אחתלאל).
הדו"ח מדגיש כי "המימצאים השליליים דומים למימצאי השנים הקודמות והם מעידים על חוסר נכונות נמשך מצד מערכת החינוך הפלשתינית להכיר בקיומה של מדינת ישראל ולחנך את התלמידים לדו קיום בשלום עמה. נמשכת מדיניות הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל אשר שמה עדיין אינו מופיע במפות, ישובים ואתרים בישראל נקראים 'פלשתיניים', היהודים מתוארים במונחים שליליים, הקשר היהודי לארץ הקודש מושמט, ולמוות על קידוש השם (מות השהיד) יש ערך לאומי חיובי".
מוסיפים מחברי הדו"ח כי "השינויים החיוביים האחרים הם, בדרך כלל, מקריים ומעטים כמו הזכרת בית הכנסת לצד המסגד והכנסייה, ציטוט פסוקי קוראן חיוביים ליהודים ("לבני ישראל הענקנו את הספר ואת כישרון השפיטה והנבואה והשפענו עליהם רוב טובה, ובכרנו אותם על פני כל העמים..."), הזכרת המחילה לאויב כערך, או ציור מפות האזור ללא שמות מדינות בכלל.
כתבנו חגי הוברמן מוסיף כי דו"ח המתפ"ש מציין במפורש, כי "עקיפת הביקורת בדרך מתחכמת מעידה, שבעתיים, על אי הנכונות לקבל את קיומה של ישראל כמדינה באזורנו, והיא נעשית בדרכים שונות:
א. שימוש במונח "פלשתין ההיסטורית" בפתיחה, כאשר בהמשך חוזר רק השם "פלשתין" להגדרת המכלול של מדינת ישראל ו'השטחים'. למרות שהשם "פלשתין" נעשה בגוף הטקסט בהקשרים שונים, נשארת הכותרת כתירוץ להיאחז בו. ציון המושג 'פלשתין ההיסטורית' דווקא בספרי החינוך הלאומי ולא בספרי ההיסטוריה, מחזק את ההשערה כי מדובר בתכסיס הסוואתי להנחלת מסר לאומי שאינו מכיר בישראל.
ב. להגדרת הרש"פ נעשה, לעיתים, שימוש במונחים "הגדה המערבית" ו"רצועת עזה", בעוד השם "פלשתין" מתייחס, בדרך כלל, למדינת ישראל והשטחים גם יחד. כך מבין התלמיד כי פלשתין היא היחידה השלמה וכי הרש"פ, על שני חלקיה, היא רק מצב זמני מבחינה טריטוריאלית. המסר עובר מבלי שייאמר מפורשות.
ג. מפות האזור כולו מוצגות תחת הכותרת 'העולם הערבי' או 'העולם המוסלמי', ושמה של ישראל אינו מצוין בהן. כך ניתן להתחמק מביקורת על ההתעלמות מישראל שכן היא איננה חלק מאותו עולם, גם אם בפועל היא נמצאת בלב לבו. ישראל גם אינה זוכה לקבל את הצבע השונה בו נצבעות מדינות אחרות שאינן משתייכות לעולם זה.
ד. שיטה נוספת שביישומה הוחל כבר בשנה שעברה, היא ניצול המגוון הלשוני הערבי להטמעת ערכים שהקורא הזר אינו, בהכרח, מודע להם: לתיאור כיבושה של פלשתין על ידי הערבים נעשה שימוש בפועל הערבי החיובי 'פתח', ואילו לכיבושה על ידי הצלבנים וישראל משמש הפועל הערבי השלילי 'אחתל', פועל זה משמש גם לתיאור כיבושה של עיראק על ידי ארה"ב ובריטניה. שימוש במונח אחר, אף הוא רך יותר מאשר 'כיבוש', נעשה במקרה של עיראק שרק 'השתלטה' (בערבית: קאם באלסיטרה) על כווית ולא כבשה אותה (אחתלאל).
דה לגיטימציה של מדינת ישראל
נושא הדה-לגיטימציה של ישראל, על פי דו"ח מתפ"ש, מתבסס בספרי הלימוד של הרש"פ על "זכות הראשונים של הפלשתינים בחבל ארץ זה, שכן הם ישבו בארץ לפני בוא היהודים", לשון הספרים. בספרים לא נמצאה כלל התייחסות לשהותם של היהודים במקום בעבר, אלא רק חזרה והרחבה של קדמוניות הערבים.
וכך, בשיעור לחינוך לאומי לומד התלמיד כי "הערבים הכנענים הם הראשונים בפלשתין שעברה בהמשך, לשליטת המוסלמים" (נספח א), ובשיעור ערבית לומדים כי "השבטים הערבים כנענים הם אלה שהקימו את העיר עכו". יצויין כי לאורך כל הספר העוסק בהיסטוריה של האזור לא מצוין קשר כלשהו של העם היהודי לארץ ישראל.
בכתה ט' לומדים התלמידים על "אי הצדק" שבהקמת המדינה היהודית: "סביר היה להניח", נכתב בספר, "כי פלשתין תקבל את עצמאותה בשנת 1948, כלומר לאחר נסיגת כוחות האימפריאליזם האנגלי ממנה, אלא שבריטניה, במשך תקופת המנדט שלה בפלשתין, פעלה ללא לאות להקמת מדינה יהודית בפלשתין כיישום של הכרזת בלפור, ואכן הצליחה בכך". "הבריטים", כך כתוב, "לא קיימו את הבטחתם לערבים להקים להם מדינה עם סיום השלטון העת'מאני". לתימוכין, משנן שוב התלמיד את אשר נמסר לו כבר בשנים קודמות אודות הצהרת בלפור: "מי שאיננו הבעלים נתן למי שאינו זכאי", ומרחיב את הנושא בתרגילים המצורפים לשיעור.
ספר הטקסטים לכתה ט' מפגיש את התלמידים עם מאמר שלם העוסק בהיסטוריה של הפלשתינים כבניהם של הערבים הכנענים והערבים היבוסים. מאמר זה קובע כי "נעשים ניסיונות, מבלי לנקוב בשמות, להתנכל ולזייף את ההיסטוריה הפלשתינית ולכן יש להכיר היטב את שורשיו של העם הפלשתיני". המחבר טוען כי הכנענים היו ערבים והם חיו בפלשתין מאז תום תקופת האבן, ומרחיב בתיאור התרבות הכנענית בטענה כי סימניה ניכרים, אף היום, בתרבות הפלשתינית. "עם בוא האסלאם", מסביר המחבר, "התערבבו הכנענים עם אחיהם הערבים הכובשים/משחררים (במקור: פאתחון), ובכך הושלמה חוליית הערביות בפלשתין". "תרבות אבותינו הכנענים אשר יישבו את פלשתין מאז שחר ההיסטוריה, והעניקו לה את זהותה הערבית הראשונה אשר נשארה בה מזה למעלה מ6,000 שנה". בהרחבה לשיעור לומד התלמיד על התרבויות העתיקות בפלשתין אך התרבות היהודית אינה נימנית עליהן.
הקניית התפיסה כי ירושלים שייכת לערבים מתבססת אף היא על אותה שיטה. על פי ספרי הלימוד, העיר היא, ביסודה, ערבית שכן נבנתה על ידי היבוסים שהם צאצאי הערבים הכנענים, אחר כך היא נכבשה על ידי המוסלמים, בתחילה בראשות עמר בן אלח'טאב ואחר-כך תחת פיקודו של צלאח אלדין המשחרר ומעמדה שמור לה בשל קדושתה לאסלאם ולערבים.
התנועה הציונית כולה "התנחלותית"
כתבנו חגי הוברמן מציין כי ילדים הלומדים מספרי הלימוד של הרש"פ ילמדו כי ליהודים אין הצדקה לשוב אל הארץ שבה לא שמורה להם זכות אבות. ברוח זו מוצגת הציונות כתנועה שקיבצה את היהודים מכל העולם במדינת ישראל על חשבון העם הפלשתיני שגורש מארצו. הציונות היא תנועה אימפריאליסטית כבריטניה וצרפת השואפת, בהתאם להגדרת המונח 'אימפריאליזם' בספר הלימוד, לשלוט ולנצל משאביהם של מדינה או של עם באמצעות כיבוש. לא רק מדינת ישראל היא ישות אימפריאליסטית, גם המושבות היהודיות שהוקמו בארץ עוד בזמן השלטון התורכי, זוכות לכינוי זה.
חשוב לציין כי כינוי נוסף לו זוכה התנועה הציונית בספרים, הוא 'התנחלותית'. משמעות המונח המפורטת בספר הלימוד: הגירה של קבוצת אנשים ממדינה חזקה לתוך שטחה של מדינה אחרת, חלשה ממנה, תוך השתלטות על אדמותיה, וגירוש תושביה.
וכך, בין אם הציונות היא אימפריאליסטית ובין אם היא התנחלותית, המסר ברור: אין היא מבוססת על שיבתו של עם לארצו ממנה גלה, אלא על אינטרסים כוחניים שלהגשמתם יש לפגוע בבעל הזכות החלש. כך ניתן להציג את מדינת ישראל שקמה על בסיס התפיסה הציונית, כחסרת זכות קיום.
גם השנה כבעבר, אין מצוין שמה של ישראל במפות שבספרי הלימוד. חוזרת השיטה לפיה נקרא המכלול של מדינת ישראל ושטחי הרש"פ – פלשתין. הדבר אמור במפות מדיניות, פיסיות וכלכליות.
דרך חדשה לעקיפת הביקורת על השמטת שמה של מדינת ישראל מהמפות ומהטקסט, היא לכנות את השטח, בראש הדברים - "פלשתין ההיסטורית". בהמשך כבר מסתפקים הכותבים בשם "פלשתין" בלבד, גם בהקשרים שאינם היסטוריים. כך, למשל, מתוארת "פלשתין ההיסטורית" המשקיפה על הים התיכון במערב וים סוף בדרום, והתרגילים לשעור זה מציינים רק את השם "פלשתין" . מונח זה מופיע רק בשיעורים לחינוך לאומי. בספר ההיסטוריה, בהקשר ההיסטורי, מתבקש התלמיד לציין את מיקומה של חיטין על מפת "פלשתין", דווקא שם לא מופיע המונח "פלשתין ההיסטורית".
שיטה נוספת לעקיפת הצורך בציון שמה של ישראל היא שימוש במפת 'העולם הערבי' לצרכים שונים שאינם קשורים דווקא למדינות ערב. כך נמנעים מהצורך לציין שמות מדינות שאינן ערביות וממילא, גם את שמה של ישראל. ההבדל היחיד הוא כי מדינות לא ערביות צבועות בצבע שונה ואילו ישראל כלל איננה מופיעה במפה.
דוגמאות נוספות הן שימוש חד פעמי במונח הישן "ישות ישראלית" כתחליף ל"מדינת ישראל" (נספח ו'), וציון מספר התושבים הערבים ש"בתוך הקו הירוק" ולא במדינת ישראל.
ההתעלמות ממדינת ישראל נמשכת ובעוצמה רבה, אלא שלראשונה ניתן להצביע על שינוי עקרוני חשוב, הן בהפרדה בין שטחי הרשות הפלשתינית לישראל והן בהצהרה כי מדינת ישראל היא גורם עמו ניתן לחתום הסכמי שלום.
חיפה, בית-שאן והנגב הם חלק מפלשתין
הדו"ח, מציין כתבנו חגי הוברמן, מדגיש כי מדיניות ההתעלמות מישראל מקבלת ביטוי השנה כבעבר, בדרך של הכללת מקומות ואתרים ישראלים בפלשתין. באופן זה לומד התלמיד על סביבתו הגיאוגרפית, היישובית וההיסטורית מבלי להיתקל בקיומה של מדינה זרה בדרך. נצרת, צפת, יפו, ראש הנקרה וחיפה נמצאות על "מפת פלשתין" וכמוהן עוד ערים נוספות בישראל, הנגב הוא חלק מפלשתין בספרי הלימוד וכמוהו גם ימת טבריה. מישורי עכו, יפו, בית שאן והחולה הם בפלשתין, עכו היא עיר פלשתינית וכך גם פרדסי התפוזים ביפו והרי הגליל והכרמל. ערים שהוקמו רק עם תחילת ההתיישבות הציונית, כמו תל-אביב, פתח תקוה או ראש פינה אינן נזכרות כלל. ישובים כנענים, שהם על פי ספרי הלימוד – ערבים, היו בפלשתין בנצרת, יפו, נהריה, אשקלון, אשדוד, עכו ובית אל.
בספר גיאוגרפיה לכתה ט' מתבקש התלמיד לציין את שמות המדינות בהן עוברות שרשרות הרים כדוגמת הרי הגליל, שאלה דומה עוסקת במדינה בה נמצאים בתי הזיקוק של חיפה. מכיוון שישראל לא נזכרה בספר הגיאוגרפיה כמדינה, והרי הגליל, כמו גם העיר חיפה נזכרו בספרים רבים כפלשתיניים, ניתן רק להניח ש'פלשתין' היא התשובה לה מצפים כותב הספר והמורה.
כתב סוכנות הידיעות הישראלית חגי הוברמן מציין כי הדו"ח סוקר 26 ספרי לימוד של משרד החינוך של הרש"פ משנת הלימודים 2004-2003 לכיתות ד' ו-ט'. בדיקתם של 26 הספרים ממחזור זה התמקדה בהיבטים העוסקים במדינת ישראל, בעם היהודי ובמכלול היחסים עמם.
הדו"ח קובע כי הבעייה המרכזית בספרי הלימוד הינה, עדיין, ההתעלמות ממדינת ישראל ומזכותה להתקיים באזור והדגש הניתן לפתרון אלים של הסכסוך. עם זאת, נאמר בדו"ח, ניכרת גם הטמעה של הביקורת על תכני הלימוד, המתבטאת בשינוי חיובי, אך גם בניסיון לעקיפת הבעיות באמצעים טכניים מבלי לתקנן ברמת התוכן.
לפי דו"ח המתפ"ש, מעבר לשינויים פעוטים וספורים, בולטים שני תיקונים חיוביים בעלי משמעות אידיאולוגית: סימון גבולות ה'שטחים' ברוב הגדול של המפות, והזכרת הסכמי השלום כמו הסכם עזה-יריחו שבו הוסכם על הכרה הדדית בין אש"ף וישראל, הסכם קמפ-דייויד עם מצרים, ודיוני הליגה הערבית על הסכמי שלום עם ישראל.
לא עוד "פלשתין" – כי אם "פלשתין ההיסטורית"
הדו"ח, כאמור, מציין עקיפת בעיות על ידי שימוש באמצעים טכניים מבלי לשנות את המהות. דוגמאות מייצגות הן: הענקת הכותרת 'פלשתין ההיסטורית' מאפשרת שימוש במונח 'פלשתין' לתיאור המכלול של ישראל ושטחי יש"ע. בהמשך הפרק, כינוי הרש"פ 'גדה מערבית' ו'רצועת עזה' מעביר את המסר כי הרש"פ הינה מצב טריטוריאלי זמני ואילו 'פלשתין' היא היחידה השלמה, שימוש במונחים טעוני מסרים שהקורא הזר אינו מודע להם כמו ההבחנה בין כיבוש חיובי/מוסלמי (פתח) לכיבוש שלילי/ישראלי (אחתלאל).
הדו"ח מדגיש כי "המימצאים השליליים דומים למימצאי השנים הקודמות והם מעידים על חוסר נכונות נמשך מצד מערכת החינוך הפלשתינית להכיר בקיומה של מדינת ישראל ולחנך את התלמידים לדו קיום בשלום עמה. נמשכת מדיניות הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל אשר שמה עדיין אינו מופיע במפות, ישובים ואתרים בישראל נקראים 'פלשתיניים', היהודים מתוארים במונחים שליליים, הקשר היהודי לארץ הקודש מושמט, ולמוות על קידוש השם (מות השהיד) יש ערך לאומי חיובי".
מוסיפים מחברי הדו"ח כי "השינויים החיוביים האחרים הם, בדרך כלל, מקריים ומעטים כמו הזכרת בית הכנסת לצד המסגד והכנסייה, ציטוט פסוקי קוראן חיוביים ליהודים ("לבני ישראל הענקנו את הספר ואת כישרון השפיטה והנבואה והשפענו עליהם רוב טובה, ובכרנו אותם על פני כל העמים..."), הזכרת המחילה לאויב כערך, או ציור מפות האזור ללא שמות מדינות בכלל.
כתבנו חגי הוברמן מוסיף כי דו"ח המתפ"ש מציין במפורש, כי "עקיפת הביקורת בדרך מתחכמת מעידה, שבעתיים, על אי הנכונות לקבל את קיומה של ישראל כמדינה באזורנו, והיא נעשית בדרכים שונות:
א. שימוש במונח "פלשתין ההיסטורית" בפתיחה, כאשר בהמשך חוזר רק השם "פלשתין" להגדרת המכלול של מדינת ישראל ו'השטחים'. למרות שהשם "פלשתין" נעשה בגוף הטקסט בהקשרים שונים, נשארת הכותרת כתירוץ להיאחז בו. ציון המושג 'פלשתין ההיסטורית' דווקא בספרי החינוך הלאומי ולא בספרי ההיסטוריה, מחזק את ההשערה כי מדובר בתכסיס הסוואתי להנחלת מסר לאומי שאינו מכיר בישראל.
ב. להגדרת הרש"פ נעשה, לעיתים, שימוש במונחים "הגדה המערבית" ו"רצועת עזה", בעוד השם "פלשתין" מתייחס, בדרך כלל, למדינת ישראל והשטחים גם יחד. כך מבין התלמיד כי פלשתין היא היחידה השלמה וכי הרש"פ, על שני חלקיה, היא רק מצב זמני מבחינה טריטוריאלית. המסר עובר מבלי שייאמר מפורשות.
ג. מפות האזור כולו מוצגות תחת הכותרת 'העולם הערבי' או 'העולם המוסלמי', ושמה של ישראל אינו מצוין בהן. כך ניתן להתחמק מביקורת על ההתעלמות מישראל שכן היא איננה חלק מאותו עולם, גם אם בפועל היא נמצאת בלב לבו. ישראל גם אינה זוכה לקבל את הצבע השונה בו נצבעות מדינות אחרות שאינן משתייכות לעולם זה.
ד. שיטה נוספת שביישומה הוחל כבר בשנה שעברה, היא ניצול המגוון הלשוני הערבי להטמעת ערכים שהקורא הזר אינו, בהכרח, מודע להם: לתיאור כיבושה של פלשתין על ידי הערבים נעשה שימוש בפועל הערבי החיובי 'פתח', ואילו לכיבושה על ידי הצלבנים וישראל משמש הפועל הערבי השלילי 'אחתל', פועל זה משמש גם לתיאור כיבושה של עיראק על ידי ארה"ב ובריטניה. שימוש במונח אחר, אף הוא רך יותר מאשר 'כיבוש', נעשה במקרה של עיראק שרק 'השתלטה' (בערבית: קאם באלסיטרה) על כווית ולא כבשה אותה (אחתלאל).
דה לגיטימציה של מדינת ישראל
נושא הדה-לגיטימציה של ישראל, על פי דו"ח מתפ"ש, מתבסס בספרי הלימוד של הרש"פ על "זכות הראשונים של הפלשתינים בחבל ארץ זה, שכן הם ישבו בארץ לפני בוא היהודים", לשון הספרים. בספרים לא נמצאה כלל התייחסות לשהותם של היהודים במקום בעבר, אלא רק חזרה והרחבה של קדמוניות הערבים.
וכך, בשיעור לחינוך לאומי לומד התלמיד כי "הערבים הכנענים הם הראשונים בפלשתין שעברה בהמשך, לשליטת המוסלמים" (נספח א), ובשיעור ערבית לומדים כי "השבטים הערבים כנענים הם אלה שהקימו את העיר עכו". יצויין כי לאורך כל הספר העוסק בהיסטוריה של האזור לא מצוין קשר כלשהו של העם היהודי לארץ ישראל.
בכתה ט' לומדים התלמידים על "אי הצדק" שבהקמת המדינה היהודית: "סביר היה להניח", נכתב בספר, "כי פלשתין תקבל את עצמאותה בשנת 1948, כלומר לאחר נסיגת כוחות האימפריאליזם האנגלי ממנה, אלא שבריטניה, במשך תקופת המנדט שלה בפלשתין, פעלה ללא לאות להקמת מדינה יהודית בפלשתין כיישום של הכרזת בלפור, ואכן הצליחה בכך". "הבריטים", כך כתוב, "לא קיימו את הבטחתם לערבים להקים להם מדינה עם סיום השלטון העת'מאני". לתימוכין, משנן שוב התלמיד את אשר נמסר לו כבר בשנים קודמות אודות הצהרת בלפור: "מי שאיננו הבעלים נתן למי שאינו זכאי", ומרחיב את הנושא בתרגילים המצורפים לשיעור.
ספר הטקסטים לכתה ט' מפגיש את התלמידים עם מאמר שלם העוסק בהיסטוריה של הפלשתינים כבניהם של הערבים הכנענים והערבים היבוסים. מאמר זה קובע כי "נעשים ניסיונות, מבלי לנקוב בשמות, להתנכל ולזייף את ההיסטוריה הפלשתינית ולכן יש להכיר היטב את שורשיו של העם הפלשתיני". המחבר טוען כי הכנענים היו ערבים והם חיו בפלשתין מאז תום תקופת האבן, ומרחיב בתיאור התרבות הכנענית בטענה כי סימניה ניכרים, אף היום, בתרבות הפלשתינית. "עם בוא האסלאם", מסביר המחבר, "התערבבו הכנענים עם אחיהם הערבים הכובשים/משחררים (במקור: פאתחון), ובכך הושלמה חוליית הערביות בפלשתין". "תרבות אבותינו הכנענים אשר יישבו את פלשתין מאז שחר ההיסטוריה, והעניקו לה את זהותה הערבית הראשונה אשר נשארה בה מזה למעלה מ6,000 שנה". בהרחבה לשיעור לומד התלמיד על התרבויות העתיקות בפלשתין אך התרבות היהודית אינה נימנית עליהן.
הקניית התפיסה כי ירושלים שייכת לערבים מתבססת אף היא על אותה שיטה. על פי ספרי הלימוד, העיר היא, ביסודה, ערבית שכן נבנתה על ידי היבוסים שהם צאצאי הערבים הכנענים, אחר כך היא נכבשה על ידי המוסלמים, בתחילה בראשות עמר בן אלח'טאב ואחר-כך תחת פיקודו של צלאח אלדין המשחרר ומעמדה שמור לה בשל קדושתה לאסלאם ולערבים.
התנועה הציונית כולה "התנחלותית"
כתבנו חגי הוברמן מציין כי ילדים הלומדים מספרי הלימוד של הרש"פ ילמדו כי ליהודים אין הצדקה לשוב אל הארץ שבה לא שמורה להם זכות אבות. ברוח זו מוצגת הציונות כתנועה שקיבצה את היהודים מכל העולם במדינת ישראל על חשבון העם הפלשתיני שגורש מארצו. הציונות היא תנועה אימפריאליסטית כבריטניה וצרפת השואפת, בהתאם להגדרת המונח 'אימפריאליזם' בספר הלימוד, לשלוט ולנצל משאביהם של מדינה או של עם באמצעות כיבוש. לא רק מדינת ישראל היא ישות אימפריאליסטית, גם המושבות היהודיות שהוקמו בארץ עוד בזמן השלטון התורכי, זוכות לכינוי זה.
חשוב לציין כי כינוי נוסף לו זוכה התנועה הציונית בספרים, הוא 'התנחלותית'. משמעות המונח המפורטת בספר הלימוד: הגירה של קבוצת אנשים ממדינה חזקה לתוך שטחה של מדינה אחרת, חלשה ממנה, תוך השתלטות על אדמותיה, וגירוש תושביה.
וכך, בין אם הציונות היא אימפריאליסטית ובין אם היא התנחלותית, המסר ברור: אין היא מבוססת על שיבתו של עם לארצו ממנה גלה, אלא על אינטרסים כוחניים שלהגשמתם יש לפגוע בבעל הזכות החלש. כך ניתן להציג את מדינת ישראל שקמה על בסיס התפיסה הציונית, כחסרת זכות קיום.
גם השנה כבעבר, אין מצוין שמה של ישראל במפות שבספרי הלימוד. חוזרת השיטה לפיה נקרא המכלול של מדינת ישראל ושטחי הרש"פ – פלשתין. הדבר אמור במפות מדיניות, פיסיות וכלכליות.
דרך חדשה לעקיפת הביקורת על השמטת שמה של מדינת ישראל מהמפות ומהטקסט, היא לכנות את השטח, בראש הדברים - "פלשתין ההיסטורית". בהמשך כבר מסתפקים הכותבים בשם "פלשתין" בלבד, גם בהקשרים שאינם היסטוריים. כך, למשל, מתוארת "פלשתין ההיסטורית" המשקיפה על הים התיכון במערב וים סוף בדרום, והתרגילים לשעור זה מציינים רק את השם "פלשתין" . מונח זה מופיע רק בשיעורים לחינוך לאומי. בספר ההיסטוריה, בהקשר ההיסטורי, מתבקש התלמיד לציין את מיקומה של חיטין על מפת "פלשתין", דווקא שם לא מופיע המונח "פלשתין ההיסטורית".
שיטה נוספת לעקיפת הצורך בציון שמה של ישראל היא שימוש במפת 'העולם הערבי' לצרכים שונים שאינם קשורים דווקא למדינות ערב. כך נמנעים מהצורך לציין שמות מדינות שאינן ערביות וממילא, גם את שמה של ישראל. ההבדל היחיד הוא כי מדינות לא ערביות צבועות בצבע שונה ואילו ישראל כלל איננה מופיעה במפה.
דוגמאות נוספות הן שימוש חד פעמי במונח הישן "ישות ישראלית" כתחליף ל"מדינת ישראל" (נספח ו'), וציון מספר התושבים הערבים ש"בתוך הקו הירוק" ולא במדינת ישראל.
ההתעלמות ממדינת ישראל נמשכת ובעוצמה רבה, אלא שלראשונה ניתן להצביע על שינוי עקרוני חשוב, הן בהפרדה בין שטחי הרשות הפלשתינית לישראל והן בהצהרה כי מדינת ישראל היא גורם עמו ניתן לחתום הסכמי שלום.
חיפה, בית-שאן והנגב הם חלק מפלשתין
הדו"ח, מציין כתבנו חגי הוברמן, מדגיש כי מדיניות ההתעלמות מישראל מקבלת ביטוי השנה כבעבר, בדרך של הכללת מקומות ואתרים ישראלים בפלשתין. באופן זה לומד התלמיד על סביבתו הגיאוגרפית, היישובית וההיסטורית מבלי להיתקל בקיומה של מדינה זרה בדרך. נצרת, צפת, יפו, ראש הנקרה וחיפה נמצאות על "מפת פלשתין" וכמוהן עוד ערים נוספות בישראל, הנגב הוא חלק מפלשתין בספרי הלימוד וכמוהו גם ימת טבריה. מישורי עכו, יפו, בית שאן והחולה הם בפלשתין, עכו היא עיר פלשתינית וכך גם פרדסי התפוזים ביפו והרי הגליל והכרמל. ערים שהוקמו רק עם תחילת ההתיישבות הציונית, כמו תל-אביב, פתח תקוה או ראש פינה אינן נזכרות כלל. ישובים כנענים, שהם על פי ספרי הלימוד – ערבים, היו בפלשתין בנצרת, יפו, נהריה, אשקלון, אשדוד, עכו ובית אל.
בספר גיאוגרפיה לכתה ט' מתבקש התלמיד לציין את שמות המדינות בהן עוברות שרשרות הרים כדוגמת הרי הגליל, שאלה דומה עוסקת במדינה בה נמצאים בתי הזיקוק של חיפה. מכיוון שישראל לא נזכרה בספר הגיאוגרפיה כמדינה, והרי הגליל, כמו גם העיר חיפה נזכרו בספרים רבים כפלשתיניים, ניתן רק להניח ש'פלשתין' היא התשובה לה מצפים כותב הספר והמורה.