אם ישראל תחיל את אמנת ז'נבה על יש"ע כהמלצת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז , 'עמדה המהווה שינוי של 180 מעלות מעמדתה הקודמת', היא תכריז על השטח שנתפס לאחר 67 כ"שטח כבוש". כך אומרת פרופ' טליה איינהורן מומחית למשפט בינלאומי בראיון ליומן הצהרים של ערוץ 7. כך יהפכו ירושלים העתיקה, פסגת זאב, מעלה אדומים, קרית ארבע, ההתיישבות היהודית בחברון וכמובן גם רמת הגולן, באופן מיידי ל"שטחים כבושים", מוסיפה איינהורן.
לדבריה, הנושא חשוב בעיקר בשל העובדה שעד עתה שטחי יש"ע לא הוגדרו שטח כבוש ע"פ המשפט הבינלאומי משום שלא נלקחו מריבון זר, אלא "שטחים שנויים במחלוקת".
איינהורן מוסיפה כי "ישראל טענה במשך כל שנותיה שיש לה תביעת זכות כלפי שטחים אלה, כולם או חלקם 'תלוי בצד של המפה הפוליטית', ובודאי שלא טענה כי שטחה של ירושלים העתיקה 'כבוש'. 'זו טענה חדשה לגמרי'".
יתירה מכך, לדבריה ההוראות ההומניטריות של אמנת ז'נבה כבר הוחלו על השטח על ידי ישראל, ובית המשפט קיבל זאת ולא בחן את מעמדם של השטחים עצמם.
"נזקה של החלה זו, כהצעת מזוז, עצום", אומרת איינהורן, משום שכאמור מעתה הם יהיו "שטח כבוש" וישראל תאבד את זכותה לתבוע ריבונות כולל על העיר העתיקה בירושלים.
יש לזכור היא מוסיפה, כי השטח לא נלקח מריבון זר וגם נסיונה של ירדן להחיל את ריבונותה על יו"ש בשנת 1950 לא עלה יפה. בכל מקרה בשנת 88 ויתר המלך חוסיין על כל זכויותיו כלפי יו"ש.
החלטת האו"ם 242 הקוראת לנסיגה מ"שטחים" ולא מ"השטחים", קיבלה את העמדה הישראלית שמדובר בשטח "שנוי במחלוקת" ו'גדולי המשפטנים אז כתבו שישראל שיצאה למלחמת הגנה ותפסה שטח שאינו שטח ריבוני של מדינה אחרת, יכולה ב'סופו של יום' להשאר עם חלקים משטחים", מציינת איינהורן ומזכירה כי להחלטת 242 של מועצת הבטחון כמו גם לפסיקתו של בית הדין בהאג, "מעמד מייעץ" ותו לא ו"מעמד זה אינו מחייב במשפט הבינלאומי".
ישראל, לדבריה, קמה ללא קוי גבול מוגדרים הנוצרים כתוצאה מהסכמה בין מדינות, הסכמה ש'לישראל אין עם שכנותיה', וגם הסכמי שביתת הנשק ברודוס קבעו כי גבולות שביתת הנשק לא ייחשבו קו פוליטי או גבול בינלאומי. כך, אומרת איינהורן, בהמלצת היועץ תוותר ישראל על כל תביעת זכות, בשעה שאין איש המכיר בטענה כי קוי 67 הם קוי גבול בינלאומי, ש'אין ביניהם לבין קוי גבול קודמים להם שום משמעות מבחינת המשפט הבינלאומי'.
בשעה שישראל בעיניים אירופיות ומערביות מוצגת כ'מדינה הקולוניאליסטית האחרונה' שנותרה, "עיון במסמכי המנדט, הצהרת בלפור וכל המסמכים שמכוחם הכירה הקהיליה הבינלאומית בישראל, יעלה כי ההכרה בישראל נובעת מהקשר ההסטורי של עם ישראל לארץ ישראל ו'מה לעשות שהקשר ההסטורי שלנו נמצא בחברון בבית אל ובירושלים העתיקה", אומרת איינהורן.
לדבריה, "ייתכן שישראל תקבל 'מחיאות כפיים' מקהילית המשפטנים על ויתוריה,הם ימשיכו לומר עלינו שאנחנו משתמשים בכוח בצורה בלתי מידתית וגם יגנו את ישראל אם תמשיך לפעול נגד מחבלים ביש"ע. גם אם 'נמצא חן' בעיני הקהיליה הבינלאומית יופעל עלינו לחץ בלתי פוסק ומיידי כדי ש'נקום ונפנה את כל השטח שמעבר לקו הירוק כולל העיר העתיקה'".
איינהורן מצביעה על סכנה נוספת הטמונה בויתור הישראלי ביש"ע. אם תקום "יישות ריבונית ערבית נפרדת בתחומי יש"ע", היא תוכל להצטרף לבית הדין הפלילי הבינלאומי ו"בניגוד למה שאומרים לנו כיום, רק אז עלולה להיות סמכות בידי בית הדין הפלילי הבינלאומי לשפוט את הקצינים והחיילים שלנו על 'פשעי מלחמה'".
לדבריה, הנושא חשוב בעיקר בשל העובדה שעד עתה שטחי יש"ע לא הוגדרו שטח כבוש ע"פ המשפט הבינלאומי משום שלא נלקחו מריבון זר, אלא "שטחים שנויים במחלוקת".
איינהורן מוסיפה כי "ישראל טענה במשך כל שנותיה שיש לה תביעת זכות כלפי שטחים אלה, כולם או חלקם 'תלוי בצד של המפה הפוליטית', ובודאי שלא טענה כי שטחה של ירושלים העתיקה 'כבוש'. 'זו טענה חדשה לגמרי'".
יתירה מכך, לדבריה ההוראות ההומניטריות של אמנת ז'נבה כבר הוחלו על השטח על ידי ישראל, ובית המשפט קיבל זאת ולא בחן את מעמדם של השטחים עצמם.
"נזקה של החלה זו, כהצעת מזוז, עצום", אומרת איינהורן, משום שכאמור מעתה הם יהיו "שטח כבוש" וישראל תאבד את זכותה לתבוע ריבונות כולל על העיר העתיקה בירושלים.
יש לזכור היא מוסיפה, כי השטח לא נלקח מריבון זר וגם נסיונה של ירדן להחיל את ריבונותה על יו"ש בשנת 1950 לא עלה יפה. בכל מקרה בשנת 88 ויתר המלך חוסיין על כל זכויותיו כלפי יו"ש.
החלטת האו"ם 242 הקוראת לנסיגה מ"שטחים" ולא מ"השטחים", קיבלה את העמדה הישראלית שמדובר בשטח "שנוי במחלוקת" ו'גדולי המשפטנים אז כתבו שישראל שיצאה למלחמת הגנה ותפסה שטח שאינו שטח ריבוני של מדינה אחרת, יכולה ב'סופו של יום' להשאר עם חלקים משטחים", מציינת איינהורן ומזכירה כי להחלטת 242 של מועצת הבטחון כמו גם לפסיקתו של בית הדין בהאג, "מעמד מייעץ" ותו לא ו"מעמד זה אינו מחייב במשפט הבינלאומי".
ישראל, לדבריה, קמה ללא קוי גבול מוגדרים הנוצרים כתוצאה מהסכמה בין מדינות, הסכמה ש'לישראל אין עם שכנותיה', וגם הסכמי שביתת הנשק ברודוס קבעו כי גבולות שביתת הנשק לא ייחשבו קו פוליטי או גבול בינלאומי. כך, אומרת איינהורן, בהמלצת היועץ תוותר ישראל על כל תביעת זכות, בשעה שאין איש המכיר בטענה כי קוי 67 הם קוי גבול בינלאומי, ש'אין ביניהם לבין קוי גבול קודמים להם שום משמעות מבחינת המשפט הבינלאומי'.
בשעה שישראל בעיניים אירופיות ומערביות מוצגת כ'מדינה הקולוניאליסטית האחרונה' שנותרה, "עיון במסמכי המנדט, הצהרת בלפור וכל המסמכים שמכוחם הכירה הקהיליה הבינלאומית בישראל, יעלה כי ההכרה בישראל נובעת מהקשר ההסטורי של עם ישראל לארץ ישראל ו'מה לעשות שהקשר ההסטורי שלנו נמצא בחברון בבית אל ובירושלים העתיקה", אומרת איינהורן.
לדבריה, "ייתכן שישראל תקבל 'מחיאות כפיים' מקהילית המשפטנים על ויתוריה,הם ימשיכו לומר עלינו שאנחנו משתמשים בכוח בצורה בלתי מידתית וגם יגנו את ישראל אם תמשיך לפעול נגד מחבלים ביש"ע. גם אם 'נמצא חן' בעיני הקהיליה הבינלאומית יופעל עלינו לחץ בלתי פוסק ומיידי כדי ש'נקום ונפנה את כל השטח שמעבר לקו הירוק כולל העיר העתיקה'".
איינהורן מצביעה על סכנה נוספת הטמונה בויתור הישראלי ביש"ע. אם תקום "יישות ריבונית ערבית נפרדת בתחומי יש"ע", היא תוכל להצטרף לבית הדין הפלילי הבינלאומי ו"בניגוד למה שאומרים לנו כיום, רק אז עלולה להיות סמכות בידי בית הדין הפלילי הבינלאומי לשפוט את הקצינים והחיילים שלנו על 'פשעי מלחמה'".