כתבת INN רותי אברהם מוסרת כי בהחלטתו מותח השופט ביקורת על חוות דעתה של הפרקליטות הצבאית שקבעה על דרך האלימינציה כי החיילת התאבדה וכן על פסיקת השופטת חסון שנשענה על חוות דעת זו. הפרקליטות והשופטת "נתנו שלא כדין משקל יתר לראיות שבחומר החקירה המצביע כביכול על מצוקה נפשית של המנוחה, עובר לאירוע הטראגי. מכל מקום לפי מסקנת, אין בחומר החקירה האמור כדי להוכיח כוונת התאבדות כל ועיקר או למצער לסתור חזקת חיים", כתב השופט.
כתבתנו מציינת כי בשנת 97 נמצאה החיילת קרן ענתבי ז"ל ירוייה בראשה בבסיסה (בסיס אליקים). חקירת מצ"ח קבעה כי "המנוחה שמה קץ לחייה על רקע אי השתלבותה החברתית והמקצועית ביחידה ואי שביעות רצונה משיבוצה ביחידה ומתפקודה כמדריכת אב"כ". חוות דעת זו נמסרה על ידי הפרקליטות הצבאית לבית המשפט שקבע כי החיילת התאבדה.
בני משפחתה ערערו על ההחלטה אך נדחו. הם עתרו לבג"ץ שהורה על ניהול חקירה נוספת. התיק הועבר בסופו של דבר לטיפולו של שופט בית משפט השלום בצפת שכיב סרחאן שהודיע כאמור אתמול כי קיבל את ערעור בני המשפחה ופסק כי קרן ענתבי לא התאבדה.
"במצב הטבעי והרגיל האדם בוחר בחיים. החיים הם הערך העליון לאדם. הזכות לחיים מוכרת במקומותינו כזכות חוקתית (סעיפים 2 ו 4 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו). מכאן קיימת חזקה שבעובדה כי במצב הטבעי כל אדם בוחר בחיים ולא במוות. כגודל הזכות, כך גם גודלה ועוצמתה של הראיה המשמשת יסוד להחלטה בדבר סתירתה או הפרתה של הזכות. להוכחת מעשה אובדני, יש צורך בראיות כבדות ורציניות". כתב השופט בהחלטתו.
השופט ציין כי "שחזור האירוע הטראגי שאירע מעצם טיבו ובהתחשב במכלול נסיבות הענין, אינו מבטיח את גילוי האמת העובדתית המוחלטת", ועם זאת "בחומר החקירה שבפניי אין הוכחה מספקת לפיה המנוחה התאבדה או למצער ראיה לסתור את חזקת החיים". "אי השתלבותה החברתית והמקצועית של המנוחה ביחידה, אי שביעות רצונה משיבוצה ביחידה ומתפקודה כמדריכת אב"כ ולפעמים על מצב רוח ירוד אצלה, אין בכל אלה כדי להצביע על מועקה ומשבר נפשיים או מצב נפשי של דכדוך, יאוש דכאון קליני לא כל שכן כוונה להתאבד", כתב עוד השופט.
על כך יש להוסיף הוא כותב, כי יש בחומר החקירה ראיות מהימנות לפיהן "היתה המנוחה עובר למותה, בריאה בגופה ובנפשה, אחראית, מלאת חדוות חיים וניהלה אורח חיים תקין טבעי ומתאים לגילה ולסביבתה. במלחמת היצר שהיא ניהלה יום יום ללא רפיון כוח היא לא נתנה ליצר הרע דריסת רגל אצלה...היא גדלה בבית חם, אוהב, אוהד ותומך. המדובר במשפחה גרעינית מלוכדת חברתית, מבוססת היטב מבחינה כלכלית, מהווה דוגמא למופת ולתפארת וללא כל בעיות כלשהן. ... מכריה וחבריה הטובים והקרובים מאד ללבה של המנוחה ידעו לספר עליה כי היא בחרה בחייה את החיים, היא אהבה את החיים והחיים אהבו אותה".
השופט מתח ביקורת על התנהלותה של הפרקליטות הצבאית ביחס למשפחתה של ענתבי. "במהלך החקירה נוצר למרבה הצער מתח מסוים בין המבקש (אביה של קרן ענתבי ז"ל המערער. ר.א.) ונציגי הפרקליטות הצבאית. אין להכביר מילים כי מתח זה הוא מיותר לחלוטין ואסור לו שהיה. למבקש זכות בדין לדעת את סיבת מותה של המנוחה ובכלל זה לקבל תשובה ברורה ומלאה מהגורמים המוסמכים לכל שאלה הנוגעת לאסון הטרגי".
עוד הוסיף השופט בביקורתו על הפרקליטות הצבאית: "בפני מונחות שתי חוות דעת סותרות מטעם הפרקליטות הצבאית בכל הקשור לסיבת מותה של המנוחה, זו של סא"ל זיסו וזו של אל"מ ליסון ואף על פי שהן מבוססות על אותן ראיות ואותה מסכת עובדתית. מצב זה אינו ראוי ואינו רצוי".
"חקירת סיבת מותה של המנוחה נכפתה עלינו הר כגיגית. המנוחה הסתלקה מאיתנו בצער רב ביגון ובטרם עת. יהיה זכרה ברוך. לא נותר לי אלא להשתתף בצערם של המבקש ובני משפחתו – משפחת ענתבי היקרה והנפלאה", כתב השופט בסיכום דבריו.
כתבתנו מציינת כי בשנת 97 נמצאה החיילת קרן ענתבי ז"ל ירוייה בראשה בבסיסה (בסיס אליקים). חקירת מצ"ח קבעה כי "המנוחה שמה קץ לחייה על רקע אי השתלבותה החברתית והמקצועית ביחידה ואי שביעות רצונה משיבוצה ביחידה ומתפקודה כמדריכת אב"כ". חוות דעת זו נמסרה על ידי הפרקליטות הצבאית לבית המשפט שקבע כי החיילת התאבדה.
בני משפחתה ערערו על ההחלטה אך נדחו. הם עתרו לבג"ץ שהורה על ניהול חקירה נוספת. התיק הועבר בסופו של דבר לטיפולו של שופט בית משפט השלום בצפת שכיב סרחאן שהודיע כאמור אתמול כי קיבל את ערעור בני המשפחה ופסק כי קרן ענתבי לא התאבדה.
"במצב הטבעי והרגיל האדם בוחר בחיים. החיים הם הערך העליון לאדם. הזכות לחיים מוכרת במקומותינו כזכות חוקתית (סעיפים 2 ו 4 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו). מכאן קיימת חזקה שבעובדה כי במצב הטבעי כל אדם בוחר בחיים ולא במוות. כגודל הזכות, כך גם גודלה ועוצמתה של הראיה המשמשת יסוד להחלטה בדבר סתירתה או הפרתה של הזכות. להוכחת מעשה אובדני, יש צורך בראיות כבדות ורציניות". כתב השופט בהחלטתו.
השופט ציין כי "שחזור האירוע הטראגי שאירע מעצם טיבו ובהתחשב במכלול נסיבות הענין, אינו מבטיח את גילוי האמת העובדתית המוחלטת", ועם זאת "בחומר החקירה שבפניי אין הוכחה מספקת לפיה המנוחה התאבדה או למצער ראיה לסתור את חזקת החיים". "אי השתלבותה החברתית והמקצועית של המנוחה ביחידה, אי שביעות רצונה משיבוצה ביחידה ומתפקודה כמדריכת אב"כ ולפעמים על מצב רוח ירוד אצלה, אין בכל אלה כדי להצביע על מועקה ומשבר נפשיים או מצב נפשי של דכדוך, יאוש דכאון קליני לא כל שכן כוונה להתאבד", כתב עוד השופט.
על כך יש להוסיף הוא כותב, כי יש בחומר החקירה ראיות מהימנות לפיהן "היתה המנוחה עובר למותה, בריאה בגופה ובנפשה, אחראית, מלאת חדוות חיים וניהלה אורח חיים תקין טבעי ומתאים לגילה ולסביבתה. במלחמת היצר שהיא ניהלה יום יום ללא רפיון כוח היא לא נתנה ליצר הרע דריסת רגל אצלה...היא גדלה בבית חם, אוהב, אוהד ותומך. המדובר במשפחה גרעינית מלוכדת חברתית, מבוססת היטב מבחינה כלכלית, מהווה דוגמא למופת ולתפארת וללא כל בעיות כלשהן. ... מכריה וחבריה הטובים והקרובים מאד ללבה של המנוחה ידעו לספר עליה כי היא בחרה בחייה את החיים, היא אהבה את החיים והחיים אהבו אותה".
השופט מתח ביקורת על התנהלותה של הפרקליטות הצבאית ביחס למשפחתה של ענתבי. "במהלך החקירה נוצר למרבה הצער מתח מסוים בין המבקש (אביה של קרן ענתבי ז"ל המערער. ר.א.) ונציגי הפרקליטות הצבאית. אין להכביר מילים כי מתח זה הוא מיותר לחלוטין ואסור לו שהיה. למבקש זכות בדין לדעת את סיבת מותה של המנוחה ובכלל זה לקבל תשובה ברורה ומלאה מהגורמים המוסמכים לכל שאלה הנוגעת לאסון הטרגי".
עוד הוסיף השופט בביקורתו על הפרקליטות הצבאית: "בפני מונחות שתי חוות דעת סותרות מטעם הפרקליטות הצבאית בכל הקשור לסיבת מותה של המנוחה, זו של סא"ל זיסו וזו של אל"מ ליסון ואף על פי שהן מבוססות על אותן ראיות ואותה מסכת עובדתית. מצב זה אינו ראוי ואינו רצוי".
"חקירת סיבת מותה של המנוחה נכפתה עלינו הר כגיגית. המנוחה הסתלקה מאיתנו בצער רב ביגון ובטרם עת. יהיה זכרה ברוך. לא נותר לי אלא להשתתף בצערם של המבקש ובני משפחתו – משפחת ענתבי היקרה והנפלאה", כתב השופט בסיכום דבריו.