את הדברים אמר ערפאת בראיון לכתב העיתון, אנטון לה גרדיה
כתבת INN רותי אברהם מוסרת כי לה גרדיה מציין שלמרות טענות ערפאת כי מעצרו במוקטעה הנמשך כבר 41 חודשים, 'אינו משנה לו', מתווכים מצריים עוסקים במאמץ לנצל את הנסיגה הישראלית מעזה במסגרת תכנית ההנתקות, כמנוף ל'חילוצו' של ערפאת מכלאו.
לה גרדיה כותב כי למרות שערפאת שולל את תכנית ההנתקות הוא מביע ענין ב"רווח" הטמון בהצטיירותו כמי ש"שחרר" את עזה. בראיון מעיר ערפאת: "נעמוד על כך שזו תהיה נסיגה ולא 'פריסה מחדש'".
את תנאי חייו של ערפאת בבונקר במוקטעה מתאר לה גרדיה במילים הבאות: "ריח מתקתק, ריחם של מאכלים מעורב במשב קליל של ריח שתן, מקדמים את פני הבאים למוקטעה. אין פלא שרופאיו של ערפאת המליצו בפניו להכניס לבונקר שלו מאוורר וחמצן כדי להפוך את השהייה בכלאו נסבלת".
לה גרדיה מתאר את ערפאת כמי 'שמתספק במועט' אך ניחן 'במידת הכנסת אורחים'. "שולחנו של ערפאת עמוס תקרובת של דליקטסים פלשתיניים אך הוא עצמו אוכל ירקות ובצל מבושל מתוך צלחת מרק פשוטה ואף מציע מתוכה לאורחיו תירס מתוק וברוקולי".
הראיון כותב לה גרדיה, אינו ממוקד בנושא ספציפי אך ערפאת חוזר שוב ושוב על אותם מוטיבים: חשיבותו ההסטורית, היותו רלוונטי מתמיד, סבל בני עמו הפלשתינים, רשעות הישראלים ו'עוורונם' להכיר בכך שהצעותיו הן "הדרך היחידה להשגת 'שלום של אמיצים'".
'ערפאת אינו מוכן להודות באפשרות כי הוא ובני עמו שותפים באופן כלשהו לקטסטרופה של האינתיפדה' כותב לה גרדיה.
בגיל 75 ערפאת משוכנע שהצדק ההסטורי עמו והראיה לכך לטענתו היא ששרון ממשיך לשגר אליו בחשאי שליחים כולל את בנו עומרי. "מדוע הוא ממשיך לשלוח אלי את בנו?" שואל ערפאת ו'בחיוכו רומז לכך שהוא ממשיך להחזיק בדעתו כי הדרך לשלום עוברת דרך הבונקר במוקטעה'.
"שלטונו של ערפאת כמוהו כמוקטעה, מצוי בתהליך מתמיד של התפוררות", מסכם לה גרדיה.
כתבת INN רותי אברהם מוסרת כי לה גרדיה מציין שלמרות טענות ערפאת כי מעצרו במוקטעה הנמשך כבר 41 חודשים, 'אינו משנה לו', מתווכים מצריים עוסקים במאמץ לנצל את הנסיגה הישראלית מעזה במסגרת תכנית ההנתקות, כמנוף ל'חילוצו' של ערפאת מכלאו.
לה גרדיה כותב כי למרות שערפאת שולל את תכנית ההנתקות הוא מביע ענין ב"רווח" הטמון בהצטיירותו כמי ש"שחרר" את עזה. בראיון מעיר ערפאת: "נעמוד על כך שזו תהיה נסיגה ולא 'פריסה מחדש'".
את תנאי חייו של ערפאת בבונקר במוקטעה מתאר לה גרדיה במילים הבאות: "ריח מתקתק, ריחם של מאכלים מעורב במשב קליל של ריח שתן, מקדמים את פני הבאים למוקטעה. אין פלא שרופאיו של ערפאת המליצו בפניו להכניס לבונקר שלו מאוורר וחמצן כדי להפוך את השהייה בכלאו נסבלת".
לה גרדיה מתאר את ערפאת כמי 'שמתספק במועט' אך ניחן 'במידת הכנסת אורחים'. "שולחנו של ערפאת עמוס תקרובת של דליקטסים פלשתיניים אך הוא עצמו אוכל ירקות ובצל מבושל מתוך צלחת מרק פשוטה ואף מציע מתוכה לאורחיו תירס מתוק וברוקולי".
הראיון כותב לה גרדיה, אינו ממוקד בנושא ספציפי אך ערפאת חוזר שוב ושוב על אותם מוטיבים: חשיבותו ההסטורית, היותו רלוונטי מתמיד, סבל בני עמו הפלשתינים, רשעות הישראלים ו'עוורונם' להכיר בכך שהצעותיו הן "הדרך היחידה להשגת 'שלום של אמיצים'".
'ערפאת אינו מוכן להודות באפשרות כי הוא ובני עמו שותפים באופן כלשהו לקטסטרופה של האינתיפדה' כותב לה גרדיה.
בגיל 75 ערפאת משוכנע שהצדק ההסטורי עמו והראיה לכך לטענתו היא ששרון ממשיך לשגר אליו בחשאי שליחים כולל את בנו עומרי. "מדוע הוא ממשיך לשלוח אלי את בנו?" שואל ערפאת ו'בחיוכו רומז לכך שהוא ממשיך להחזיק בדעתו כי הדרך לשלום עוברת דרך הבונקר במוקטעה'.
"שלטונו של ערפאת כמוהו כמוקטעה, מצוי בתהליך מתמיד של התפוררות", מסכם לה גרדיה.