"אילו פיקחה הנאשמת, כנדרש, על אופן ביצוע עבודות החפירה, אילו הזמינה את המנוח ומרציאנו לעבוד בתוך התעלה, תוך הקפדה על הנהלים, ווידוא אמצעי מיגון נאותים - אילו עשתה ולו אחד מאלה - קרוב לוודאי, שהתוצאה הקשה היתה נמנעת", קבע השופט בפסק הדין.
בתחילת שנת 1997 נכרת הסכם בין חברת החשמל, לבין תש"ן, לביצוע פרויקט הנחת צינור נפט, מתחנת השאיבה באשדוד, ועד תחנת הכח באתר תל-גזר.
בהסכם התחייבה תש"ן לדאוג, לתכנן, לבצע ולפקח באופן צמוד, על ביצוע הפרוייקט. על פי ההסכם, התקשרה חברת התשתיות עם חברת "ברן הקמת פרוייקטים" כדי שתדאג לפיקוח מקצועי על הפרויקט, ובכלל זה לדאוג לנוכחות צמודה באתר, ולהתריע במועד על ליקויים.
מפרטי הפסיקה עולה כי הקבלן חפר באתר תל-גזר הסמוך לקיבוץ נען תעלה שאורכה 44 מ' ועומקה 4.3 מ'. השופט קבע כי צידי התעלה נחפרו בזוית הקרובה ל- 90 מעלות, זוית שאינה הזוית הטבעית של הקרקע וכי דפנות התעלה לא אובטחו מפני התמוטטות, באמצעות דיפון מתאים, מערכת פיגומים או כלונסאות, בניגוד לתקנה 112 לתקנות.
ביום 22/3/2002, הגיעו נתן אייזן ושמעון מרציאנו, עובדי "המכון לבדיקות לא הורסות" לאתר, על פי הזמנת הקבלן והנאשמת לצורך ביצוע בדיקות רדיוגרפיות – צילום הצינורות שהונחו, באמצעות מקור רדיו-אקטיבי, לשם בדיקת איכות וריתוך חלקי הצינורות.
במהלך הבדיקות, סמוך לשעה 10:30, התמוטטה אחת מדפנות התעלה, וקרסה על העובדים. כתוצאה מהקריסה נקבר המנוח תחת הריסות התעלה. מרציאנו חולץ מההריסות, הוחש לבית החולים, שם איבד הכרתו למשך כ-10 ימים.
למרציאנו נגרמו, בין היתר, שברים בכל צלעותיו; קרע בריאה; שבר באגן; קרע בחיבור בין הכליה לשלפוחית השתן; דימומים בבטן, ובין היתר, נכרת הטחול; בצקת מוחית קלה; תזוזת חוליות בגב. בעקבות התאונה, נקבעה למרציאנו נכות צמיתה, בשיעור של 80%.
התביעה טענה כי הנאשמת התרשלה בכך שלא וידאה שהעבודות באתר יבוצעו תחת פיקוחו של מנהל עבודה. כמו כן, נאשמת בכך שהחברה לא פיקחה כנדרש על אופן ביצוע עבודות החפירה, בניגוד להסכם הפיקוח ולא דאגה לדיפון מתאים של התעלה שנחפרה, ולאמצעי מיגון שימנעו קריסתה.
לטענת התביעה, החברה לא דאגה לנוכחות צמודה באתר, לא התריעה על ליקויים, ולא מנעה סיכונים לחיי אדם, והזמינה את המנוח ומרציאנו, לעבוד בתוך התעלה, מבלי לדאוג לאמצעי מיגון, שיבטיחו אותם מפני פגיעה. "לא נהגה כפי שחברה מפקחת מן היישוב, היתה נוהגת בנסיבות הענין", קבעה.
טענתה העיקרית של החברה הייתה כי מעולם לא הוטלה עליה אחריות לפקח על הבטיחות בעבודה. החברה טענה כי נטלה על עצמה תפקידי "פיקוח מקצועי" על איכות וטיב העבודה בלבד, ולא על הבטיחות בעבודה.
השופט לא קיבל את טענתם וקבע כי "הנאשמת היתה בעלת החובה והכח למנוע את התרחשות התוצאה". "מידת התרשלות הנאשמת, היא הגבוהה ביותר, מבין כל הנאשמים, בכתב האישום שבפני.
בנוסף למחדליה, לנאשמת תרומה אקטיבית מכרעת, להתרחשות התוצאה, הן בהזמנת המנוח ומרציאנו לאתר, והן בהכנסתם ל"מלכודת המוות" שבתעלה".
בתחילת שנת 1997 נכרת הסכם בין חברת החשמל, לבין תש"ן, לביצוע פרויקט הנחת צינור נפט, מתחנת השאיבה באשדוד, ועד תחנת הכח באתר תל-גזר.
בהסכם התחייבה תש"ן לדאוג, לתכנן, לבצע ולפקח באופן צמוד, על ביצוע הפרוייקט. על פי ההסכם, התקשרה חברת התשתיות עם חברת "ברן הקמת פרוייקטים" כדי שתדאג לפיקוח מקצועי על הפרויקט, ובכלל זה לדאוג לנוכחות צמודה באתר, ולהתריע במועד על ליקויים.
מפרטי הפסיקה עולה כי הקבלן חפר באתר תל-גזר הסמוך לקיבוץ נען תעלה שאורכה 44 מ' ועומקה 4.3 מ'. השופט קבע כי צידי התעלה נחפרו בזוית הקרובה ל- 90 מעלות, זוית שאינה הזוית הטבעית של הקרקע וכי דפנות התעלה לא אובטחו מפני התמוטטות, באמצעות דיפון מתאים, מערכת פיגומים או כלונסאות, בניגוד לתקנה 112 לתקנות.
ביום 22/3/2002, הגיעו נתן אייזן ושמעון מרציאנו, עובדי "המכון לבדיקות לא הורסות" לאתר, על פי הזמנת הקבלן והנאשמת לצורך ביצוע בדיקות רדיוגרפיות – צילום הצינורות שהונחו, באמצעות מקור רדיו-אקטיבי, לשם בדיקת איכות וריתוך חלקי הצינורות.
במהלך הבדיקות, סמוך לשעה 10:30, התמוטטה אחת מדפנות התעלה, וקרסה על העובדים. כתוצאה מהקריסה נקבר המנוח תחת הריסות התעלה. מרציאנו חולץ מההריסות, הוחש לבית החולים, שם איבד הכרתו למשך כ-10 ימים.
למרציאנו נגרמו, בין היתר, שברים בכל צלעותיו; קרע בריאה; שבר באגן; קרע בחיבור בין הכליה לשלפוחית השתן; דימומים בבטן, ובין היתר, נכרת הטחול; בצקת מוחית קלה; תזוזת חוליות בגב. בעקבות התאונה, נקבעה למרציאנו נכות צמיתה, בשיעור של 80%.
התביעה טענה כי הנאשמת התרשלה בכך שלא וידאה שהעבודות באתר יבוצעו תחת פיקוחו של מנהל עבודה. כמו כן, נאשמת בכך שהחברה לא פיקחה כנדרש על אופן ביצוע עבודות החפירה, בניגוד להסכם הפיקוח ולא דאגה לדיפון מתאים של התעלה שנחפרה, ולאמצעי מיגון שימנעו קריסתה.
לטענת התביעה, החברה לא דאגה לנוכחות צמודה באתר, לא התריעה על ליקויים, ולא מנעה סיכונים לחיי אדם, והזמינה את המנוח ומרציאנו, לעבוד בתוך התעלה, מבלי לדאוג לאמצעי מיגון, שיבטיחו אותם מפני פגיעה. "לא נהגה כפי שחברה מפקחת מן היישוב, היתה נוהגת בנסיבות הענין", קבעה.
טענתה העיקרית של החברה הייתה כי מעולם לא הוטלה עליה אחריות לפקח על הבטיחות בעבודה. החברה טענה כי נטלה על עצמה תפקידי "פיקוח מקצועי" על איכות וטיב העבודה בלבד, ולא על הבטיחות בעבודה.
השופט לא קיבל את טענתם וקבע כי "הנאשמת היתה בעלת החובה והכח למנוע את התרחשות התוצאה". "מידת התרשלות הנאשמת, היא הגבוהה ביותר, מבין כל הנאשמים, בכתב האישום שבפני.
בנוסף למחדליה, לנאשמת תרומה אקטיבית מכרעת, להתרחשות התוצאה, הן בהזמנת המנוח ומרציאנו לאתר, והן בהכנסתם ל"מלכודת המוות" שבתעלה".