שפירא שערך מחקר בנושא זה של האבחנה בין הסתה לבין מצבים אחרים, אומר כי בנושא סירוב הפקודה התנהל בזמנו דיון בבג"ץ ובו דן מי שמכהן כיום כנשיא ביהמ"ש העליון אהרון ברק.

'ביקשו אז ב - 94, להעמיד לדין את הרב גורן, כשפסק לסרב פקודה לנסיון לפנות את הישוב היהודי בחברון. היועהמ"ש סירב להעמידו לדין ולכן הוגשה עתירה לבג"ץ, שדחה אותה. בג"ץ אמר כי שיקוליו של היועהמ"ש סבירים'. אבל, אומר שפירא, 'גם משיקוליו, וגם מפסק דינו של בג"ץ, לומדים כי תיתכן אפשרות להעמיד לדין אנשים הקוראים לסירוב פקודה, על סעיף המרדה'.

עם זאת, לדבריו, במשרד המשפטים לא ימהרו להעמיד לדין משום שלשון החוק אינה מאפשרת זאת. יש לדעת הוא מציין שהמדדים של החוק אינם אובייקטיביים לגמרי: "אם קוראים למישהו רוצח או שמאן דהוא אומר 'תהרגו אותו', או 'צריך להרוג אותו'- זו אינה הסתה".

לדבריו, עפ"י החוק החדש שנחקק בשנת '02 יש שני קריטריונים להעמדה לדין על סעיף הסתה: שתהיה הסתה מפורשת ושתהיה סבירות גבוהה שההסתה תצא לפועל. עד אז אומר שפירא הסתה נבעה רק מהפקודה למניעת טרור. ברגע שבג"ץ בשנת 02' קבע שהסתה היא רק במקרה ומובעת תמיכה בארגוני טרור, 'שידרגו' את החוק, והכניסו אותו לדיני עונשין הנוגעים לכל אחד, ולא דוקא לאלו התומכים בארגוני טרור.

שפירא מוסיף כי גם הפסיקה תלויה בנסיבות. כמו למשל במקרה שבו משתתף בתהלוכה במזרח ירושלים קרא בתוך המון משולהב, 'איטבח אל יהוד'. בית המשפט לדבריו פסק שזו היתה הסתה לאלימות והרשיע את מי שקרא את הקריאה.

"קריאת 'מוות למתנחלים' אינו נחשב להסתה לאלימות", מוסיף שפירא, "משרד המשפטים נוקט בענין הזה במדיניות מאד מצמצמת, כי 'המתנחלים אינם עם'".