כתבת INN רותי אברהם מוסרת כי הנושא נדון בפני 7 שופטים ואת פסק הדין העיקרי כתב השופט אהרון ברק. בג"ץ קבע שרה"מ רשאי לפטר כראות עיניו את השרים. העותרים טענו כי הפיטורין לא היו חוקיים וכך גם תהליך פיטוריו של שר התיירות בני אלון.
העתירות כזכור נדחו אך שופטי בג"ץ מתחו ביקורת על מהלכי שרון. חריפה בהם היתה ביקורתו של השופט אדמונד לוי. רה"מ, לדבריו, עשה שימוש באפשרות שיש בידיו כדי לפטר שרים מבלי להזדקק לאישור הכנסת צעד שנועד למעשה לטפל ב"מפלגות הקטנות הסחטניות". נגד השרים ליברמן ואלון לא נטענו טענות בדבר תפקודם כשרים והם אף לא פעלו נגד החלטות הממשלה או הקשו על יישום מדיניותה, ציין לוי, והוסיף כי עמדתם בנושא מסירת חלקי ארץ "היתה ידועה לראש הממשלה מיום הקמתה של ממשלתו". "התהום שנפערה בין שני השרים וסיעתם לבין ראש הממשלה, מקורה בהחלטתו של האחרון לאמץ קו-מדיני חדש". מותר לרה"מ לשנות דעתו אך זוהי גם "זכותם של השרים, אם לא לומר חובתם, להביע בממשלה את דעתם ולתת ביטוי להשקפת בוחריהם".
"השקפתו החדשה של ראש הממשלה היא, בכל הכבוד הראוי, קודם כל השקפתו-שלו, והיא נותרת כזו כל עוד לא אימצה אותה הממשלה ונתנה לה תוקף באחת מהחלטותיה. לנוכח האמור, מחייב ההיגיון כי ההחלטה להעביר שרים מכהונתם בעילה שהשקפת עולמם תקשה על ישום מדיניות הממשלה, אינה יכולה להתקבל ערב ההצבעה בממשלה על אותה מדיניות, אלא רק לאחריה".
השופט לוי ציין כי הכשל לא ימצא את פתרונו בין כותלי בית המשפט משום שהוא קשור לחוסר ב'תרבות שלטונית' "המחייבת ריסון עצמי גם מקום שהמחוקק העניק לרשות המבצעת סמכות רחבה שגבולותיה לא תוחמו באורח ברור". העדר ריסון זה יכול להוביל למצב שבו רה"מ יחליט להכריז מלחמה "שווה לנגד עיניך את האפשרות שראש ממשלה כלשהו, ממניעים ענייניים או משיקולים פנימיים פסולים, מוביל מהלך מהסוג האחרון (הכרזת מלחמה), שעל פני הדברים ברור מראש כי לא יזכה לרוב בממשלה. והרי את המכשול הזה יכול ראש הממשלה לעקוף בנקל, כפי שנעשה במקרה הנוכחי, על ידי פיטוריהם של שרים ויצירת רוב מלאכותי. אין צורך לומר עד כמה השלכותיה של החלטה כזו עלולות להיות גורליות, ותהיתי, ביני לביני, אם מהרהר אני אך בחזיון תעתועים, שהמשטר בישראל חסין דיו כדי למנוע אותו. לדאבוני, התקשיתי להשיב בחיוב על שאלה זו".עם זאת לוי הצטרף לדחיית העתירות כיוון ש"ראש הממשלה לא עשה שימוש בהוראת חוק שהוא יצר לצרכיו, אלא בסמכות שהכנסת העניקה לו".
כתבתנו מציינת כי עיקרו של פסק הדין נכתב ע"י השופט אהרון ברק שהתייחס בו למעמד השרים, הממשלה ורה"מ. "הממשלה ושריה אינם טפלים לראש הממשלה", "הרשות המבצעת של המדינה היא הממשלה, לא ראש הממשלה. משמונה שר... לא ניתן להעבירו מתפקידו בשל דבר של מה-בכך... ראש הממשלה מוסמך להעביר שר מכהונתו רק אם הוא משוכנע, כי יש בכך כדי לקדם את יכולת הממשלה לתפקד כראוי כרשות המבצעת של המדינה, ולהגשים את יעדי המדיניות הניצבים בפניה".
פסק הדין קבע עוד כי "שיקולים פוליטיים בתור שכאלה אינם פסולים, לפיכך, במסגרת החלטת רה"מ על העברה מתפקיד, יש לבחון אותם במסגרת כלל הנסיבות... שיקולים פוליטיים אלו יכולים לכלול גם עניינים של מדיניות".
בסיכום דבריו כתב ברק: "רה"מ סבר כי עמדותיהם והתנגדותם של שר התחבורה ושר התיירות תסכלנה מהלך זה (תכנית ההנתקות ר.א.) ומזה הטעם נכון הוא כי הם יועברו מן הכהונה". חשיבות קבלת התכנית בעיתוי זה נבעה לדידו של רה"מ "בשל היבטים כבדי משקל במישור יחסי החוץ של מדינת ישראל והתחייבויות במישור הבינלאומי שנטל על עצמו רה"מ".
"למותר לציין כי איננו מביעים כל עמדה בשאלה אם התכנית המדינית עצמה ראויה או לא", הוסיף ברק, "השאלה היחידה בה אנו דנים היא אם ההעברה מן הכהונה על ידי רה"מ לשם קידום קבלתה בממשלה בעיתוי ובנסיבות בהן נעשתה היא חוקתית, אם לאו. מבחינה זו נחה דעתנו כי ההעברה מהכהונה מצויה בתוך מתחם הסבירות של רה"מ".
בהתייחסם לטענה בדבר הכללת השבת בתוך 48 השעות עד לכניסת תוקף הפיטורין, כתבו השופטים, כי זמן זה נועד גם עבור רה"מ "להימלך בדעתו" ועבור "גופים ומוסדות להערך לפעולה". "לא שמענו טענה לפיה רה"מ ביקש כלל להתחרט או שלא יכול היה לעשות כן בשל יום השבת. אשר להבטחת זמן מספיק לפעולה של מוסדות וארגונים אחרים, הרי שהיה די זמן לצורך זה... אמת, אין המדובר בפרק זמן ארוך או משמעותי, אולם המדובר בפרק זמן 'מספיק לשיטתנו לצורך הגשמת התכליות השונות שביסוד סעיף 22 (ב) לחוק יסוד הממשלה".
העתירות כזכור נדחו אך שופטי בג"ץ מתחו ביקורת על מהלכי שרון. חריפה בהם היתה ביקורתו של השופט אדמונד לוי. רה"מ, לדבריו, עשה שימוש באפשרות שיש בידיו כדי לפטר שרים מבלי להזדקק לאישור הכנסת צעד שנועד למעשה לטפל ב"מפלגות הקטנות הסחטניות". נגד השרים ליברמן ואלון לא נטענו טענות בדבר תפקודם כשרים והם אף לא פעלו נגד החלטות הממשלה או הקשו על יישום מדיניותה, ציין לוי, והוסיף כי עמדתם בנושא מסירת חלקי ארץ "היתה ידועה לראש הממשלה מיום הקמתה של ממשלתו". "התהום שנפערה בין שני השרים וסיעתם לבין ראש הממשלה, מקורה בהחלטתו של האחרון לאמץ קו-מדיני חדש". מותר לרה"מ לשנות דעתו אך זוהי גם "זכותם של השרים, אם לא לומר חובתם, להביע בממשלה את דעתם ולתת ביטוי להשקפת בוחריהם".
"השקפתו החדשה של ראש הממשלה היא, בכל הכבוד הראוי, קודם כל השקפתו-שלו, והיא נותרת כזו כל עוד לא אימצה אותה הממשלה ונתנה לה תוקף באחת מהחלטותיה. לנוכח האמור, מחייב ההיגיון כי ההחלטה להעביר שרים מכהונתם בעילה שהשקפת עולמם תקשה על ישום מדיניות הממשלה, אינה יכולה להתקבל ערב ההצבעה בממשלה על אותה מדיניות, אלא רק לאחריה".
השופט לוי ציין כי הכשל לא ימצא את פתרונו בין כותלי בית המשפט משום שהוא קשור לחוסר ב'תרבות שלטונית' "המחייבת ריסון עצמי גם מקום שהמחוקק העניק לרשות המבצעת סמכות רחבה שגבולותיה לא תוחמו באורח ברור". העדר ריסון זה יכול להוביל למצב שבו רה"מ יחליט להכריז מלחמה "שווה לנגד עיניך את האפשרות שראש ממשלה כלשהו, ממניעים ענייניים או משיקולים פנימיים פסולים, מוביל מהלך מהסוג האחרון (הכרזת מלחמה), שעל פני הדברים ברור מראש כי לא יזכה לרוב בממשלה. והרי את המכשול הזה יכול ראש הממשלה לעקוף בנקל, כפי שנעשה במקרה הנוכחי, על ידי פיטוריהם של שרים ויצירת רוב מלאכותי. אין צורך לומר עד כמה השלכותיה של החלטה כזו עלולות להיות גורליות, ותהיתי, ביני לביני, אם מהרהר אני אך בחזיון תעתועים, שהמשטר בישראל חסין דיו כדי למנוע אותו. לדאבוני, התקשיתי להשיב בחיוב על שאלה זו".עם זאת לוי הצטרף לדחיית העתירות כיוון ש"ראש הממשלה לא עשה שימוש בהוראת חוק שהוא יצר לצרכיו, אלא בסמכות שהכנסת העניקה לו".
כתבתנו מציינת כי עיקרו של פסק הדין נכתב ע"י השופט אהרון ברק שהתייחס בו למעמד השרים, הממשלה ורה"מ. "הממשלה ושריה אינם טפלים לראש הממשלה", "הרשות המבצעת של המדינה היא הממשלה, לא ראש הממשלה. משמונה שר... לא ניתן להעבירו מתפקידו בשל דבר של מה-בכך... ראש הממשלה מוסמך להעביר שר מכהונתו רק אם הוא משוכנע, כי יש בכך כדי לקדם את יכולת הממשלה לתפקד כראוי כרשות המבצעת של המדינה, ולהגשים את יעדי המדיניות הניצבים בפניה".
פסק הדין קבע עוד כי "שיקולים פוליטיים בתור שכאלה אינם פסולים, לפיכך, במסגרת החלטת רה"מ על העברה מתפקיד, יש לבחון אותם במסגרת כלל הנסיבות... שיקולים פוליטיים אלו יכולים לכלול גם עניינים של מדיניות".
בסיכום דבריו כתב ברק: "רה"מ סבר כי עמדותיהם והתנגדותם של שר התחבורה ושר התיירות תסכלנה מהלך זה (תכנית ההנתקות ר.א.) ומזה הטעם נכון הוא כי הם יועברו מן הכהונה". חשיבות קבלת התכנית בעיתוי זה נבעה לדידו של רה"מ "בשל היבטים כבדי משקל במישור יחסי החוץ של מדינת ישראל והתחייבויות במישור הבינלאומי שנטל על עצמו רה"מ".
"למותר לציין כי איננו מביעים כל עמדה בשאלה אם התכנית המדינית עצמה ראויה או לא", הוסיף ברק, "השאלה היחידה בה אנו דנים היא אם ההעברה מן הכהונה על ידי רה"מ לשם קידום קבלתה בממשלה בעיתוי ובנסיבות בהן נעשתה היא חוקתית, אם לאו. מבחינה זו נחה דעתנו כי ההעברה מהכהונה מצויה בתוך מתחם הסבירות של רה"מ".
בהתייחסם לטענה בדבר הכללת השבת בתוך 48 השעות עד לכניסת תוקף הפיטורין, כתבו השופטים, כי זמן זה נועד גם עבור רה"מ "להימלך בדעתו" ועבור "גופים ומוסדות להערך לפעולה". "לא שמענו טענה לפיה רה"מ ביקש כלל להתחרט או שלא יכול היה לעשות כן בשל יום השבת. אשר להבטחת זמן מספיק לפעולה של מוסדות וארגונים אחרים, הרי שהיה די זמן לצורך זה... אמת, אין המדובר בפרק זמן ארוך או משמעותי, אולם המדובר בפרק זמן 'מספיק לשיטתנו לצורך הגשמת התכליות השונות שביסוד סעיף 22 (ב) לחוק יסוד הממשלה".