כתבת INN רותי אברהם מוסרת כי העתירה שנדונה בפני השופטים: חשין, בייניש וחיות, עסקה בהחלטת שר הפנים בזמנו למחוק את סעיף הלאום מתעודת הזהות. את ההחלטה קיבל שר הפנים מש"ס וזאת כפתרון למשבר קואליציוני שיצר פסק בג"ץ כשקבע כי תושב ישראל שעבר הליך של גיור קונסרבטיבי או רפורמי רשאי להרשם במירשם האוכלוסין כ"יהודי" בפרטי הדת והלאום וכי חובה היא מוטלת על שר הפנים לקיים זכותו זו של המתגייר. בתיאור המקרה מציין בג"ץ כי "שר הפנים התקשה למלא את צו בג"ץ" בנושא, והפתרון שנמצא היה למחוק את פרט הלאום מהתעודה.
העותרת, יהודיה תושבת ישראל, החזיקה בתעודה בה הופיעה לאומיותה "יהודיה" אך תעודתה בלתה והיא בקשה להחליפה. "אלא שבין לבין נתבטל פרט הלאום", נכתב בפסק הדין. כשהעותרת קיבלה את התעודה היא גילתה שלאומיותה "יהודיה" נעלמה מהתעודה, ולכן עתרה לבג"ץ כדי שיורה לשוב ולרשום את היותה "יהודיה" בתעודת הזהות.
בג"ץ בהחלטתו דחה את הטענה כי שר הפנים חרג מסמכותו להורות על אי רישום הלאום בתעודה וגם קבע כי מחיקת הלאום מהתעודה אינה פוגעת בתכליתה של התעודה להוות אמצעי זיהוי. "תעודת הזיהוי כשמה אמורה איפוא לשמש מיסמך של זיהוי...וכך בבוא שר הפנים להחליט אלו פרטים יכללו ואלו פרטים לא ייכללו בתעודת הזהות, שומה עליו לשוות נגד עיניו את תכלית הזיהוי... אין לומר כי מחיקתו של הפרט מתעודת הזהות פוגעת בזיהוי באורח חמור כדי בטלותה של החלטת המחיקה".
השופטים דחו את טענות העותרת כי מדובר בסוגיית זהות ולא בסוגיית זיהוי וציינו כי "תכליתה של תעודת הזהות תכלית של זהוי הוא ולא תכלית של זהות".
כתבתנו מציינת כי בפסק הדין עסק בג"ץ בהדיפת הנסיונות להביא את נושאי הלאום, הזהות וסוגיות בקונפליקט דת ומדינה, להכרעתו באמצעות חוק המרשם, והביא את דברי השופט חשין בסוגיה: "מאז ראשית ימיה של המדינה מיתדפקות על דלתו של ביהמ"ש שוב ושוב עתירות הכורכות את נושא מרשם האוכלוסין.. עם זהותה של המדינה ועם זהותם של העותרים. כך היה לפי פקודת מרשם התושבים תש"ט 1949 וכך היה והווה לפי חוק המרשם. תשובתו העיקרית והנחרצת של ביהמ"ש לכל אותן עתירות היתה זו, שחוק המרשם אינו אלא חוק סטטיסטי רישומי ותכליתו אינה אלא להקים מאגר מידע על אודות תושבי ישראל. ובהיות החוק מה שהוא, אין להטיל עליו להכריע בשאלות שמעבר לכוחו".
בהמשך נכתב: "לא הכרענו ולא נתכוונו להכריע בשאלות של דת או בשאלות של דת ומדינה. תמיד כיוונו מבטנו אל לשון החוק ואל תכליתו של החוק, והכרעות שהכרענו לא היו אלא בתחומיו של החוק בלבד... בתחומיו של חוק המרשם משוטטים אנו, לא בהסטוריה של העם היהודי ענייננו, לא בזהותו של העם היהודי, לא בזהותה של המדינה ולא בנושאי לאום ומדינה. ענייננו ענין שגרתי הוא: חיפוש אחרי תכלית חוק שחקקה הכנסת וכיבוד רצון המחוקק כפי שאותו רצון בא לידי ביטוי בלשונו ורוחו של החוק".
השופט חשין כותב בסיכום כי גם אם בעיני העותרת ואולי אף בעיני אחרים תעודת הזהות היא מסמך בעל משמעות מרחיקת לכת "וכהשקפת העותרת: מסמך של זהות יהודית או הצהרה של המדינה על זהותה היהודית של העותרת", אין ב"תחושות סובייקטיביות" אלו כדי לשנות את היות תעודת הזהות "בת לחוק טכני סטטיסטי".
כאמור בג"ץ דחה את העתירה, אך הוסיף כי "בתתנו דעתנו למצבה של העותרת החלטנו שלא לחייבה בהוצאות".
העותרת, יהודיה תושבת ישראל, החזיקה בתעודה בה הופיעה לאומיותה "יהודיה" אך תעודתה בלתה והיא בקשה להחליפה. "אלא שבין לבין נתבטל פרט הלאום", נכתב בפסק הדין. כשהעותרת קיבלה את התעודה היא גילתה שלאומיותה "יהודיה" נעלמה מהתעודה, ולכן עתרה לבג"ץ כדי שיורה לשוב ולרשום את היותה "יהודיה" בתעודת הזהות.
בג"ץ בהחלטתו דחה את הטענה כי שר הפנים חרג מסמכותו להורות על אי רישום הלאום בתעודה וגם קבע כי מחיקת הלאום מהתעודה אינה פוגעת בתכליתה של התעודה להוות אמצעי זיהוי. "תעודת הזיהוי כשמה אמורה איפוא לשמש מיסמך של זיהוי...וכך בבוא שר הפנים להחליט אלו פרטים יכללו ואלו פרטים לא ייכללו בתעודת הזהות, שומה עליו לשוות נגד עיניו את תכלית הזיהוי... אין לומר כי מחיקתו של הפרט מתעודת הזהות פוגעת בזיהוי באורח חמור כדי בטלותה של החלטת המחיקה".
השופטים דחו את טענות העותרת כי מדובר בסוגיית זהות ולא בסוגיית זיהוי וציינו כי "תכליתה של תעודת הזהות תכלית של זהוי הוא ולא תכלית של זהות".
כתבתנו מציינת כי בפסק הדין עסק בג"ץ בהדיפת הנסיונות להביא את נושאי הלאום, הזהות וסוגיות בקונפליקט דת ומדינה, להכרעתו באמצעות חוק המרשם, והביא את דברי השופט חשין בסוגיה: "מאז ראשית ימיה של המדינה מיתדפקות על דלתו של ביהמ"ש שוב ושוב עתירות הכורכות את נושא מרשם האוכלוסין.. עם זהותה של המדינה ועם זהותם של העותרים. כך היה לפי פקודת מרשם התושבים תש"ט 1949 וכך היה והווה לפי חוק המרשם. תשובתו העיקרית והנחרצת של ביהמ"ש לכל אותן עתירות היתה זו, שחוק המרשם אינו אלא חוק סטטיסטי רישומי ותכליתו אינה אלא להקים מאגר מידע על אודות תושבי ישראל. ובהיות החוק מה שהוא, אין להטיל עליו להכריע בשאלות שמעבר לכוחו".
בהמשך נכתב: "לא הכרענו ולא נתכוונו להכריע בשאלות של דת או בשאלות של דת ומדינה. תמיד כיוונו מבטנו אל לשון החוק ואל תכליתו של החוק, והכרעות שהכרענו לא היו אלא בתחומיו של החוק בלבד... בתחומיו של חוק המרשם משוטטים אנו, לא בהסטוריה של העם היהודי ענייננו, לא בזהותו של העם היהודי, לא בזהותה של המדינה ולא בנושאי לאום ומדינה. ענייננו ענין שגרתי הוא: חיפוש אחרי תכלית חוק שחקקה הכנסת וכיבוד רצון המחוקק כפי שאותו רצון בא לידי ביטוי בלשונו ורוחו של החוק".
השופט חשין כותב בסיכום כי גם אם בעיני העותרת ואולי אף בעיני אחרים תעודת הזהות היא מסמך בעל משמעות מרחיקת לכת "וכהשקפת העותרת: מסמך של זהות יהודית או הצהרה של המדינה על זהותה היהודית של העותרת", אין ב"תחושות סובייקטיביות" אלו כדי לשנות את היות תעודת הזהות "בת לחוק טכני סטטיסטי".
כאמור בג"ץ דחה את העתירה, אך הוסיף כי "בתתנו דעתנו למצבה של העותרת החלטנו שלא לחייבה בהוצאות".