מי שמכיר את מערכת הלחימה ברצועה, יודע שישנם שני גופים צבאיים הקשורים לנושא, שהקשרים ביניהם לא ממש הדוקים. גורם אחד נלחם על עוצמתו, הגורם השני קיים ברקע, לא ממש שייך.
הראשון, הנלחם, הוא אוגדת עזה. השני, שלא ממש שייך, הוא פיקוד הדרום. מי שנלחם
ברצועה הוא לא פיקוד הדרום, אלא אוגדת עזה.
זה לא התחיל היום. זה המצב כבר שנים. רק שני אלופי פיקוד ב-15 השנים האחרונות גילו מעורבות אישית בלחימה ברצועה: יום-טוב סמיה ודורון אלמוג. זה לא מפתיע: שניהם היו מפקדי אוגדת עזה, לפני שהפכו לאלופי הפיקוד.
"הפיקוד" מגלה קצין בכיר המשרת ברצועה "לא תמיד חי את הרצועה, לא תמיד חי את האוגדה. במטה הפיקוד האורות כבים בכל יום בשעה מסויימת. במיפקדת האוגדה האורות לעולם לא כבים. שם נלחמים 24 שעות ביממה".
את שמואל זכאי הגדירו ברצועה כלוחם הטרור מספר אחד. אדם יצירתי, דינמי, חושב ב"ראש של ערבי", ששינה את דפוסי הפעולה והתאים עצמו במהירות לשינויים בשטח. הוא הבין את השינוי מסיכון של פצמ"רים לירי הנ"ט, הוא הבין את המעבר ממיטענים לאר.פי.ג'י המסוכנים לאין ערוך, ומעל לכל: הוא לא הפסיק לחפש דרכים אמיתיות להילחם בירי הפצמ"רים והקסאמים, ופיקוד הדרום, הפיקוד שמעליו, לא פעם הפריע. במבצע "קשת בענן", הפעילות ברפיח, הפיקוד עצר את האוגדה וקבע לה מטרות מוגבלות ויעדים מוגבלים.
בחאן-יונס לא אישרו לאוגדה לבצע פעילות נרחבת ארוכת טווח נגד ירי הפצמ"רים על גוש-קטיף. הכוחות נכנסו, ויצאו מיד. (אם כי, במקרה זה, נראה כי גם אלוף הפיקוד קיבל גיבוי מלא מהדרגים שמעליו).
במבצע "ימי תשובה", הפעילות נגד ירי הקסאמים על שדרות, הועברו כוחות מדרום הרצועה לצפונה, כי מערכת הביטחון והדרג המדיני ראו עדיפות במניעת קסאמים על שדרות מאשר מניעת ירי פצמ"רים וקסאמים על גוש-קטיף.
זכאי, אומרים חבריו, הוא לוחם גולני, וכמפקד אוגדה הוא הביא את החטיבה שלו, כדי שתנצח. המפקד החדש של החטיבה הדרומית אבי פלד הוא איש גולני. יחידות כמו הפלס"ר (פלוגת הסיור), הגדס"ר (גדודי סיור) וגדוד 51 של גולני קיבלו עוד ועוד תפקידי לחימה בשטח.
הוא הבין את חשיבות שילוב הפעילות האווירית (מזל"טים) בלחימה בטרור, וטיפח אותה.
זכאי, יותר מהאלוף או מכל קצין שמעליו, חש מחוייבות אישית לביטחונם של מתיישבי גוש-קטיף. לא במקרה הגיעו אתמול תושבים מגוש קטיף לשערי אוגדת חוף עזה להביע את תמיכתם במפקד הנערץ עליהם. דן הראל, מותר לנחש, לא היה זוכה לגילוי אהדה כזה אילו היה הוא פורש.
הראשון, הנלחם, הוא אוגדת עזה. השני, שלא ממש שייך, הוא פיקוד הדרום. מי שנלחם
ברצועה הוא לא פיקוד הדרום, אלא אוגדת עזה.
זה לא התחיל היום. זה המצב כבר שנים. רק שני אלופי פיקוד ב-15 השנים האחרונות גילו מעורבות אישית בלחימה ברצועה: יום-טוב סמיה ודורון אלמוג. זה לא מפתיע: שניהם היו מפקדי אוגדת עזה, לפני שהפכו לאלופי הפיקוד.
"הפיקוד" מגלה קצין בכיר המשרת ברצועה "לא תמיד חי את הרצועה, לא תמיד חי את האוגדה. במטה הפיקוד האורות כבים בכל יום בשעה מסויימת. במיפקדת האוגדה האורות לעולם לא כבים. שם נלחמים 24 שעות ביממה".
את שמואל זכאי הגדירו ברצועה כלוחם הטרור מספר אחד. אדם יצירתי, דינמי, חושב ב"ראש של ערבי", ששינה את דפוסי הפעולה והתאים עצמו במהירות לשינויים בשטח. הוא הבין את השינוי מסיכון של פצמ"רים לירי הנ"ט, הוא הבין את המעבר ממיטענים לאר.פי.ג'י המסוכנים לאין ערוך, ומעל לכל: הוא לא הפסיק לחפש דרכים אמיתיות להילחם בירי הפצמ"רים והקסאמים, ופיקוד הדרום, הפיקוד שמעליו, לא פעם הפריע. במבצע "קשת בענן", הפעילות ברפיח, הפיקוד עצר את האוגדה וקבע לה מטרות מוגבלות ויעדים מוגבלים.
בחאן-יונס לא אישרו לאוגדה לבצע פעילות נרחבת ארוכת טווח נגד ירי הפצמ"רים על גוש-קטיף. הכוחות נכנסו, ויצאו מיד. (אם כי, במקרה זה, נראה כי גם אלוף הפיקוד קיבל גיבוי מלא מהדרגים שמעליו).
במבצע "ימי תשובה", הפעילות נגד ירי הקסאמים על שדרות, הועברו כוחות מדרום הרצועה לצפונה, כי מערכת הביטחון והדרג המדיני ראו עדיפות במניעת קסאמים על שדרות מאשר מניעת ירי פצמ"רים וקסאמים על גוש-קטיף.
זכאי, אומרים חבריו, הוא לוחם גולני, וכמפקד אוגדה הוא הביא את החטיבה שלו, כדי שתנצח. המפקד החדש של החטיבה הדרומית אבי פלד הוא איש גולני. יחידות כמו הפלס"ר (פלוגת הסיור), הגדס"ר (גדודי סיור) וגדוד 51 של גולני קיבלו עוד ועוד תפקידי לחימה בשטח.
הוא הבין את חשיבות שילוב הפעילות האווירית (מזל"טים) בלחימה בטרור, וטיפח אותה.
זכאי, יותר מהאלוף או מכל קצין שמעליו, חש מחוייבות אישית לביטחונם של מתיישבי גוש-קטיף. לא במקרה הגיעו אתמול תושבים מגוש קטיף לשערי אוגדת חוף עזה להביע את תמיכתם במפקד הנערץ עליהם. דן הראל, מותר לנחש, לא היה זוכה לגילוי אהדה כזה אילו היה הוא פורש.