בדין אומר בראיון ליומן הצהרים של ערוץ 7, כי סיקר את ערפאת במשך 18 שנים ונושא זה היווה חלק משמעותי מעבודתו בבית אגרון, שהיתה הגשת סיוע לכתבים זרים והבאתם להבנה טובה יותר באשר לאמת המסתתרת מאחורי "המסך" של ערפאת.

בדין מציין כי רשת פוקס ניוס והטלויזיה הגרמנית עשו שימוש ביממה האחרונה בחומרים ארכיוניים שאגר במשך השנים על ערפאת בעיקר בצילומים שלו כשהוא נושא את נאומיו המפורסמים על ג'יהאד "כיבוש כל פלשתין" וזכות השיבה. מדובר לדבריו בחומרים שצונזרו בזמנו, בשנים הראשונות של אוסלו, על ידי רשות השידור.

לדבריו, כבר ב 87 מעט לפני האינתיפדה קיים קשרים עם ריימונדה טאוויל חותנתו של ערפאת, "אשת יחס ציבור מעולה ש'יצרה' את ערפאת", הקימה רשת עיתונות הפלשתינית. היא זו שהפכה את התדמית הפלשתינית מארגון טרור לארגון שחרור. בדין אומר כי הפלשתינים למדו לפעול עם הכתבים כשהם יוצרים עימם מגעים אישיים ומקיימים עבורם תדריכים תוך הקפדה אפילו על לבוש יפה.

בניגוד לאומרים כי ערפאת רצה לקיים מו"מ לשלום ורק מאוחר יותר שב למאבק המזוין, לדברי בדין, ערפאת היה לכל אורך הדרך "שקוף", לא שינה דבר ולא הפך את עורו. בתקופה בה נחתם על ידי רבין הסכם העקרונות ב 93, על מדשאת הבית הלבן, פעל בטוניס כתב ישראלי אחד: פנחס ענברי מהעתון "על המשמר" ש"אינו חשוד בדעות ימניות", אומר בדין.

ענברי, לדבריו, דיווח מטוניס על חגיגת אש"ף כשערפאת הודיע לעמו שחתם על ההסכם כדי למלא את כל תכנית תורת השלבים של אש"ף. כשענברי חזר ארצה, כאמור, ככתב היחידי ששהה בטוניס וסיקר את המתרחש שם, נמנע ממנו לדבר בקול ישראל, וכך נמנעה ממנו האפשרות לספר על כך שערפאת מעולם לא קיבל אישור לא מהמל"פ ולא מהועד הפועל של אש"ף לחתום על משהו.

ב 6.11.93 הוא כינס את הועד הפועל של אש"ף כדי לאשרר את ההסכם עם רבין. פנחס ענברי דיווח על כך שלא נוצר כלל קוורום אך באותו יום סגן שר החוץ נחת בטוניס ושיבח את אש"ף על אשרור ההסכם, דבר שהיה שקר שחוזק על ידי אש"ף לאחר מכן.

בדין מציין כי כבר 685 כתבים הגיעו לארץ כדי לסקר את ההלוויה. לרובם הוא אומר, אין כל רקע או מושג בנעשה כאן והם כ"צנחנים שצונחים לרגע במקום כלשהו ויוצאים מיד לאחר מכן". הם אינם יודעים דבר על קורבנות טרור, על פיגועים מפורסמים כמו הטבח במעלות, מלון סבוי ועוד אומר בדין.
"ההצעה שלי כי הציבור בעיקר נפגעי טרור יגיעו ביומיים הקרובים אל רח' יפו 206 וישוחחו עם כתבים המסתובבים שם באפס מעשה תוך שהם מחפשים סיפורים. נפגעי הטרור יכולים להצטייד בתמונות יקיריהם ולספר לכתבים את סיפוריהם", מסכם בדין.