יהודית שחור ממטה נפגעי הטרור, ששכלה את בנה אורי הי"ד בפיגוע, אמרה ליומן הלילה של ערוץ 7 כי "זכרו של ערפאת לא חשוב בעיניי. ערפאת היה איש שבמשך שנים עסק בזריעת הרג וטרור, הוא שלח אנשים לרצוח או הרג בעצמו, כל מהותו ומעשיו היו איך לחסל את העם היהודי ולשפוך דם. כולם ידעו שהוא טרוריסט, אבל יש פוליטיקה.
עם זאת, יש לשים לב כי כל ראשי המדינות שהתבטאו בתקשורת לגבי מותו של ערפאת, לא אמרו שמותו הוא אבידה גדולה לאנשוות, אלא רק שהוא אבדה לעם הפלסטיני, וזה נכון. הם יצטרכו להתמודד כעת עם חסרונו לטוב ולרע. יתכן שיהיה להם יותר: הם יקבלו כעת את הכספים שקיבלו מהעולם לצורך רווחתם שערפאת עצר אצלו כל הזמן. יתכן שיקבלו הכרה במדינה פלסטינית ויוכלו לחיות בה כעם פלסטיני. אולי מותו ייטיב עימם".
שחור ציינה כי כשניסה מטה נפגעי הטרור לאסוף חומר לתביעה נגד ערפאת, במיוחד בנוגע לכספים המועברים לרשות, היא נתקלה באטימות מוחלטת בכל דלת אליה פנתה בממסד הישראלי. "ניסינו לתבוע אותו בבלגיה, אך בכל עניין שקשור בערפאת, דווקא בישראל מנעו מאיתנו כל מידע. במשפטים בארה"ב יש תביעות של נפגעי טרור, כמו משפחת דסברג, נגד ערפאת שזכו, אך הכסף עדיין לא הגיע אליהם. בינתיים הכסף עוקל מלהיות מועבר לרשות הפלסטינית, אך לא בהכרת הגיע כבר לידי התובעים".
שחור תולה את עיקר האשמה בעיכוב התביעות נגד ערפאת בממשלת ישראל, שלא רצתה לספק את המידע הדרוש כדי לא לעורר דברים מסויימים.
בעניין דמותו של ערפאת הוסיפה: "כולם , גם בשמאל חושבים שהוא טרוריסט. מתי מעט כמו אורי אבנרי סבורים שהיה אדם גדול, עדין וראוי לפרס נובל ומותו הוא אבדה לאנושות".
שחור אומרת כי לא חשה הקלה עם מותו, כיוון שלדידה הוא לא רלוונטי: "כשאורי הי"ד נרצח, הפניתי את הכעס שלי לממשלת ישראל, כי היא גרמה לכך שבני ירצח כשחתמה על הסכמי אוסלו, והיא זאת שלא פעלה להסגרתם של הרוצחים, ואפשרה להם להמשיך במעשי הרצח. היא נתנה יד חופשית לארגוני הטרור בהסכמי אוסלו. לא חיפשתי את הרוצחים כדי לנקום אלא כדי להרתיע, שידעו שמי שרוצח מעמידים אותו לדין והוא נענש. כך מקובל בכל העולם".
עם זאת, יש לשים לב כי כל ראשי המדינות שהתבטאו בתקשורת לגבי מותו של ערפאת, לא אמרו שמותו הוא אבידה גדולה לאנשוות, אלא רק שהוא אבדה לעם הפלסטיני, וזה נכון. הם יצטרכו להתמודד כעת עם חסרונו לטוב ולרע. יתכן שיהיה להם יותר: הם יקבלו כעת את הכספים שקיבלו מהעולם לצורך רווחתם שערפאת עצר אצלו כל הזמן. יתכן שיקבלו הכרה במדינה פלסטינית ויוכלו לחיות בה כעם פלסטיני. אולי מותו ייטיב עימם".
שחור ציינה כי כשניסה מטה נפגעי הטרור לאסוף חומר לתביעה נגד ערפאת, במיוחד בנוגע לכספים המועברים לרשות, היא נתקלה באטימות מוחלטת בכל דלת אליה פנתה בממסד הישראלי. "ניסינו לתבוע אותו בבלגיה, אך בכל עניין שקשור בערפאת, דווקא בישראל מנעו מאיתנו כל מידע. במשפטים בארה"ב יש תביעות של נפגעי טרור, כמו משפחת דסברג, נגד ערפאת שזכו, אך הכסף עדיין לא הגיע אליהם. בינתיים הכסף עוקל מלהיות מועבר לרשות הפלסטינית, אך לא בהכרת הגיע כבר לידי התובעים".
שחור תולה את עיקר האשמה בעיכוב התביעות נגד ערפאת בממשלת ישראל, שלא רצתה לספק את המידע הדרוש כדי לא לעורר דברים מסויימים.
בעניין דמותו של ערפאת הוסיפה: "כולם , גם בשמאל חושבים שהוא טרוריסט. מתי מעט כמו אורי אבנרי סבורים שהיה אדם גדול, עדין וראוי לפרס נובל ומותו הוא אבדה לאנושות".
שחור אומרת כי לא חשה הקלה עם מותו, כיוון שלדידה הוא לא רלוונטי: "כשאורי הי"ד נרצח, הפניתי את הכעס שלי לממשלת ישראל, כי היא גרמה לכך שבני ירצח כשחתמה על הסכמי אוסלו, והיא זאת שלא פעלה להסגרתם של הרוצחים, ואפשרה להם להמשיך במעשי הרצח. היא נתנה יד חופשית לארגוני הטרור בהסכמי אוסלו. לא חיפשתי את הרוצחים כדי לנקום אלא כדי להרתיע, שידעו שמי שרוצח מעמידים אותו לדין והוא נענש. כך מקובל בכל העולם".