יושב-ראש הכנסת, ראובן ריבלין, תוקף את ראש הממשלה בעקבות דבריו שלשום נגד מחנה המתנגדים להינתקות בליכוד. במאמר שפירסם ריבלין אתמול (ה') ב'ידיעות אחרונות' הוא לועג לטענת שרון כי מופעלים על תומכי ההתנתקות בליכוד לחצים פסולים.
לדבריו, בכל בקשה של חבר מרכז הליכוד מחבר הכנסת לקבל ג'וב טמון איום סמוי, שמשמעו: "אדוני הח"כ, סדר לי ג'וב, ולא - פה תהא קבורתך הפוליטית". יושב-ראש הכנסת אומר על שרון: "ציניותו אומנותו".
עוד הוא כותב: "חברי מפלגה בכלל, ונבחריה של מפלגה בפרט, ראויים להישמע. לא רק כאשר מי מהם מחפשים את טובת עצמם, אלא גם - ובעיקר - כאשר רבים מהם מדברים בשם הנאמנות לארץ ישראל ולעקרונות שחרתה המפלגה על דגלה".
ריבלין נגד שרון: הנוסח המלא
לחצים? איומים? על חברי כנסת?
מאת ראובן (רובי) ריבלין (מתוך ידיעות אחרונות)
בליכוד של 2004, כך גילה לנו ראש הממשלה בזעזוע עמוק, התגלתה תופעה חדשה: חברי מרכז הליכוד מאיימים על חברי הכנסת שנבחרו על ידם, כי אם לא יצביעו בכנסת על פי האידאולוגיה שבה מאמינים חברי המרכז, פשוט לא יבחרו בהם יותר.
ממש שערוריה. מרד. הסתה.
מה נאמר ומה נדבר? הרי מעולם לא היה כזאת במקומותינו.
הרי מעולם לא בא, חלילה, חבר מרכז ותבע את שלו.
הרי מעולם לא שמענו שפלוני ביקש ג'וב, או שאלמוני דרש קיצור הליכים, או אולי קצת סיוע באיזה מכרז.
לחצים? איומים? על חברי כנסת?
או שמא לא מכיר יו"ר הליכוד את המציאות שעליה מעידים עשרות חברי הכנסת והשרים לדורותיהם, מכל המפלגות?
שמא יעשה בדיקה קלה בסביבתו הקרובה?
וכי מה משמעה של בקשת חבר מרכז הרוצה שבת דודתו תהא שגרירה באינדונזיה?
וכי מה מבצבץ לו בין השיטין, אם לא האמירה המפורשת:
"אדוני השר, הח"כ: סַּדֵּר נא, וָלא – פה תהא קבורתך הפוליטית."
אבל גם מי ש"ציניותו אומנותו" אינו יכול להימלט מן השאלה המנקרת בלב כל אדם הגון: מה עושים כאשר האידיאולוגיה שבה מאמינים חברי המרכז היא היא האידיאולוגיה שעל בסיסה נבנתה התנועה; בגללה התפקדו לשורותיה מאות אלפים; בשמה נבחרו חברי המרכז, ולשם הגשמתה ביקשה – וקיבלה – את אמון הבוחר?
מי שסרו מן הדרך, אינם דווקא אותם חברי מרכז מאיימים ומפחידים, אלא דווקא כמה מנציגי התנועה בממשלה ובכנסת.
ומה טבעי ופשוט יותר מכך שיבואו הבוחרים ויתבעו מנבחריהם-נציגיהם-שלוחיהם:
"הֱיוּ נאמנים לדרך לה נשבעתם אמונים, וָלא – נחליף אתכם"!
האין זה סוד כוחה של דמוקרטיה?
יום הבחירות הוא יום הדין של הנבחר, שבו הוא נדרש ליתן דין וחשבון בפני שולחיו:
האם היה נאמן לשליחותו?
האם ייצג בכבוד את תנועתו?
האם פעל לפי מיטב הכרתו לייצג את הדרך שבשמה נבחר?
מי שמשמיע זעקות שבר על המאיימים האידיאולוגים, על הנאמנים לדרך שאינם נאמנים לאיש, ראוי שיבין שכך אמורה להתנהל מפלגה פוליטית; שזו תפארתה של דמוקרטיה מפלגתית; שלמשחק הפוליטי כללי משחק (כמו למשל, החובה הבסיסית לקבל את דין הבוחר, או המתפקד, כאשר שואלים אותו לדעתו), ואין משנים כללים אלו תוך כדי המשחק.
חברי מפלגה בכלל, ונבחריה של מפלגה בפרט, ראויים להישמע, לא רק כאשר מי מהם מחפשים את טובת עצמם, אלא גם – ובעיקר – כשרבים מהם מדברים בשם הנאמנות לארץ ישראל, ולעקרונות שחרתה המפלגה על דגלה, זה הדגל שעמו הלכה אל העם, ובשמו זכתה לאמונו.
אינך צריך להיות מורד, וגם אינך צריך להיות נטע זר או מאוהדיהם של חדשים מקרוב באו לליכוד, כדי להבין זאת.
לדבריו, בכל בקשה של חבר מרכז הליכוד מחבר הכנסת לקבל ג'וב טמון איום סמוי, שמשמעו: "אדוני הח"כ, סדר לי ג'וב, ולא - פה תהא קבורתך הפוליטית". יושב-ראש הכנסת אומר על שרון: "ציניותו אומנותו".
עוד הוא כותב: "חברי מפלגה בכלל, ונבחריה של מפלגה בפרט, ראויים להישמע. לא רק כאשר מי מהם מחפשים את טובת עצמם, אלא גם - ובעיקר - כאשר רבים מהם מדברים בשם הנאמנות לארץ ישראל ולעקרונות שחרתה המפלגה על דגלה".
ריבלין נגד שרון: הנוסח המלא
לחצים? איומים? על חברי כנסת?
מאת ראובן (רובי) ריבלין (מתוך ידיעות אחרונות)
בליכוד של 2004, כך גילה לנו ראש הממשלה בזעזוע עמוק, התגלתה תופעה חדשה: חברי מרכז הליכוד מאיימים על חברי הכנסת שנבחרו על ידם, כי אם לא יצביעו בכנסת על פי האידאולוגיה שבה מאמינים חברי המרכז, פשוט לא יבחרו בהם יותר.
ממש שערוריה. מרד. הסתה.
מה נאמר ומה נדבר? הרי מעולם לא היה כזאת במקומותינו.
הרי מעולם לא בא, חלילה, חבר מרכז ותבע את שלו.
הרי מעולם לא שמענו שפלוני ביקש ג'וב, או שאלמוני דרש קיצור הליכים, או אולי קצת סיוע באיזה מכרז.
לחצים? איומים? על חברי כנסת?
או שמא לא מכיר יו"ר הליכוד את המציאות שעליה מעידים עשרות חברי הכנסת והשרים לדורותיהם, מכל המפלגות?
שמא יעשה בדיקה קלה בסביבתו הקרובה?
וכי מה משמעה של בקשת חבר מרכז הרוצה שבת דודתו תהא שגרירה באינדונזיה?
וכי מה מבצבץ לו בין השיטין, אם לא האמירה המפורשת:
"אדוני השר, הח"כ: סַּדֵּר נא, וָלא – פה תהא קבורתך הפוליטית."
אבל גם מי ש"ציניותו אומנותו" אינו יכול להימלט מן השאלה המנקרת בלב כל אדם הגון: מה עושים כאשר האידיאולוגיה שבה מאמינים חברי המרכז היא היא האידיאולוגיה שעל בסיסה נבנתה התנועה; בגללה התפקדו לשורותיה מאות אלפים; בשמה נבחרו חברי המרכז, ולשם הגשמתה ביקשה – וקיבלה – את אמון הבוחר?
מי שסרו מן הדרך, אינם דווקא אותם חברי מרכז מאיימים ומפחידים, אלא דווקא כמה מנציגי התנועה בממשלה ובכנסת.
ומה טבעי ופשוט יותר מכך שיבואו הבוחרים ויתבעו מנבחריהם-נציגיהם-שלוחיהם:
"הֱיוּ נאמנים לדרך לה נשבעתם אמונים, וָלא – נחליף אתכם"!
האין זה סוד כוחה של דמוקרטיה?
יום הבחירות הוא יום הדין של הנבחר, שבו הוא נדרש ליתן דין וחשבון בפני שולחיו:
האם היה נאמן לשליחותו?
האם ייצג בכבוד את תנועתו?
האם פעל לפי מיטב הכרתו לייצג את הדרך שבשמה נבחר?
מי שמשמיע זעקות שבר על המאיימים האידיאולוגים, על הנאמנים לדרך שאינם נאמנים לאיש, ראוי שיבין שכך אמורה להתנהל מפלגה פוליטית; שזו תפארתה של דמוקרטיה מפלגתית; שלמשחק הפוליטי כללי משחק (כמו למשל, החובה הבסיסית לקבל את דין הבוחר, או המתפקד, כאשר שואלים אותו לדעתו), ואין משנים כללים אלו תוך כדי המשחק.
חברי מפלגה בכלל, ונבחריה של מפלגה בפרט, ראויים להישמע, לא רק כאשר מי מהם מחפשים את טובת עצמם, אלא גם – ובעיקר – כשרבים מהם מדברים בשם הנאמנות לארץ ישראל, ולעקרונות שחרתה המפלגה על דגלה, זה הדגל שעמו הלכה אל העם, ובשמו זכתה לאמונו.
אינך צריך להיות מורד, וגם אינך צריך להיות נטע זר או מאוהדיהם של חדשים מקרוב באו לליכוד, כדי להבין זאת.