תחרות קשה קיימת בעיקר במרכז הארץ על מתן שירות דיאליזה בין בתי החולים הגדולים (רבין, איכילוב, וולפסון ונוספים) לבין יחידות הטיפול הפרטיות (א.פ.ק., נפרומוב, הכליה ונוספים). תחרות זו נוטה כיום לטובת היחידות הפרטיות שמעניקות שירות לכ- 1800 מטופלים במחצית 2004 לעומת כ- 3200 מטופלים בבתי החולים, וזאת, לנוכח העובדה שבעבר בתי החולים שלטו בתחום ללא עוררין. נתונים אלה ונוספים עולים מעבודה בנושא שעשתה סטודנטית בשלוחת אוניברסיטת דרבי, העוסקת בתחום הנפרולוגיה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מטופלים ביום 5000 חולי דיאליזה במערכת הבריאות.
התחרות התפתחה גם בשל מתן "הקלות" מסוימות למכונים הפרטיים שלבתי החולים קשה לעמוד בהם. מדובר בהסעות לטיפול ובחזרה על ידי ספק השירות הרפואי, מתן הרצאות במהלך הטיפול, פגישות עם דיאקטיקניות ומומחים לסכרת ולחץ דם, כמידע משלים במהלך זמן הדיאליזה עצמה. גם בתי החולים מספקים מידע לחולי הדיאליזה, אך כיוון שבתי החולים הנם מוסדות "מסורבלים" המידע נמסר לעיתים שלא במסגרת טיפול הדיאליזה ומצריך הקדשת זמן נוסף מצד החולה. בתי החולים לא סיפקו עד לאחרונה הסעות חינם למטופלים או פעילות חברתית נפרדת שניתנת על ידי המכונים הפרטיים. מבדיקת אנשי דרבי עולה, שרק לאחרונה הבינו בבתי החולים את הצורך המיידי בשיווק הדיאליזה באופן שונה לחולים.
מחלקת הדיאליזה בבתי החולים ממוקמת במכון לנפרולוגיה. הטיפולים במטופלים כרוניים בדיאליזה מתבצעים, בדרך כלל, שלוש פעמים בשבוע באמצעות המודיאליזה (כליה מלאכותית) במכון עצמו. בנוסף, ניתנים טיפולים דחופים לחולים הסובלים מאי ספיקת כליות חריפה. במכונים הפרטיים, שצמחו בשיעור נרחב בשנתיים החולפות בגלל ההפרטה במערכת הרפואה, ניתן להתאים ביתר נוחות את מועדי הטיפול של החולים ולהנות גם מגישה פחות "מסורבלת" יחסית לטיפול בהשוואה לבתי החולים. חשוב לציין שמימון הטיפול בדיאליזה נעשה על ידי משרד הבריאות במלואו, לפי תעריף.
מאחר והכליות אצל חולי הדיאליזה לא מתפקדות ואינן מסוגלות לבצע את פינוי הרעלים מהגוף מקבלים המטופלים טיפול המבוצע על ידי סלילים אשר משמשים כפילטר לרעלים המופרשים מהדם כאשר הסליל מחובר למכונת הדיאליזה. בארץ פועלות רק שלוש חברות המספקות את המכונות והציוד לבתי החולים ולמכונים הפרטיים. אנשי שלוחת דרבי מציינים כי הרווח העיקרי של ספקי המכונות הנו בעלות הנמוכה או ללא תמורה לבתי החולים ולמכונים, ובלבד שישתמשו בציוד המתכלה של ספקי מכונת הדיאליזה. דבר זה, מציינים בדרבי, עלול בתנאים מסוימים ליצור בעיה אתית בקרב מקבלי החלטות הרכישה.
היתרון הגדול של בתי החולים (רבין, איכילוב), על פני יחידות הטיפול הפרטיות טמון במערך ההשתלות (אם יש צורך בכך אצל החולה) הקיים בבתי החולים והמאפשר גישה ישירה למערך כזה באמצעות הפניה מהמכון הנפרולוגי. בעוד שביחידות הפרטיות ההפניה נעשית למכון וממנו, לאחר בדיקה, ליחידת ההשתלות. יתרון זה נמצא חשוב בבדיקה שערכה הסטודנטית אצל חולי הדיאליזה.
החיסרון הבולט בבתי החולים בעיני חולי הדיאליזה, הנו הקיצוץ התקציבי שנרשם בשנתיים האחרונות ואשר מעלה חשש אצל המטופלים כי קיימת מגמה להוזיל את הטיפול בהם דרך הקיצוץ התקציבי שעוברת מערכת הבריאות. אירועים כמו שינוי במיקום הטיפול באולם הדיאליזה, שינוי בזהות האחות שמטפלת בך בשל צמצום או שינוי בכוח האדם וסיבות נוספות הקשורות ברובן כאמור לבעיות תקציב, מרתיעות חלק מהמטופלים.
הסטודנטית מדרבי מעריכה, בהסתמך על ניסיונה בתחום הדיאליזה שהתחרות בין המכונים הפרטיים לבתי החולים, תלך ותתגבר בתקופה הקרובה. מהתרשמותה אלמנט של יחס אישי, ולאו דווקא של כסף, יהיה מרכיב חשוב בתחרות ובתחום זה המכונים הפרטיים מובילים כיום. (ש)
התחרות התפתחה גם בשל מתן "הקלות" מסוימות למכונים הפרטיים שלבתי החולים קשה לעמוד בהם. מדובר בהסעות לטיפול ובחזרה על ידי ספק השירות הרפואי, מתן הרצאות במהלך הטיפול, פגישות עם דיאקטיקניות ומומחים לסכרת ולחץ דם, כמידע משלים במהלך זמן הדיאליזה עצמה. גם בתי החולים מספקים מידע לחולי הדיאליזה, אך כיוון שבתי החולים הנם מוסדות "מסורבלים" המידע נמסר לעיתים שלא במסגרת טיפול הדיאליזה ומצריך הקדשת זמן נוסף מצד החולה. בתי החולים לא סיפקו עד לאחרונה הסעות חינם למטופלים או פעילות חברתית נפרדת שניתנת על ידי המכונים הפרטיים. מבדיקת אנשי דרבי עולה, שרק לאחרונה הבינו בבתי החולים את הצורך המיידי בשיווק הדיאליזה באופן שונה לחולים.
מחלקת הדיאליזה בבתי החולים ממוקמת במכון לנפרולוגיה. הטיפולים במטופלים כרוניים בדיאליזה מתבצעים, בדרך כלל, שלוש פעמים בשבוע באמצעות המודיאליזה (כליה מלאכותית) במכון עצמו. בנוסף, ניתנים טיפולים דחופים לחולים הסובלים מאי ספיקת כליות חריפה. במכונים הפרטיים, שצמחו בשיעור נרחב בשנתיים החולפות בגלל ההפרטה במערכת הרפואה, ניתן להתאים ביתר נוחות את מועדי הטיפול של החולים ולהנות גם מגישה פחות "מסורבלת" יחסית לטיפול בהשוואה לבתי החולים. חשוב לציין שמימון הטיפול בדיאליזה נעשה על ידי משרד הבריאות במלואו, לפי תעריף.
מאחר והכליות אצל חולי הדיאליזה לא מתפקדות ואינן מסוגלות לבצע את פינוי הרעלים מהגוף מקבלים המטופלים טיפול המבוצע על ידי סלילים אשר משמשים כפילטר לרעלים המופרשים מהדם כאשר הסליל מחובר למכונת הדיאליזה. בארץ פועלות רק שלוש חברות המספקות את המכונות והציוד לבתי החולים ולמכונים הפרטיים. אנשי שלוחת דרבי מציינים כי הרווח העיקרי של ספקי המכונות הנו בעלות הנמוכה או ללא תמורה לבתי החולים ולמכונים, ובלבד שישתמשו בציוד המתכלה של ספקי מכונת הדיאליזה. דבר זה, מציינים בדרבי, עלול בתנאים מסוימים ליצור בעיה אתית בקרב מקבלי החלטות הרכישה.
היתרון הגדול של בתי החולים (רבין, איכילוב), על פני יחידות הטיפול הפרטיות טמון במערך ההשתלות (אם יש צורך בכך אצל החולה) הקיים בבתי החולים והמאפשר גישה ישירה למערך כזה באמצעות הפניה מהמכון הנפרולוגי. בעוד שביחידות הפרטיות ההפניה נעשית למכון וממנו, לאחר בדיקה, ליחידת ההשתלות. יתרון זה נמצא חשוב בבדיקה שערכה הסטודנטית אצל חולי הדיאליזה.
החיסרון הבולט בבתי החולים בעיני חולי הדיאליזה, הנו הקיצוץ התקציבי שנרשם בשנתיים האחרונות ואשר מעלה חשש אצל המטופלים כי קיימת מגמה להוזיל את הטיפול בהם דרך הקיצוץ התקציבי שעוברת מערכת הבריאות. אירועים כמו שינוי במיקום הטיפול באולם הדיאליזה, שינוי בזהות האחות שמטפלת בך בשל צמצום או שינוי בכוח האדם וסיבות נוספות הקשורות ברובן כאמור לבעיות תקציב, מרתיעות חלק מהמטופלים.
הסטודנטית מדרבי מעריכה, בהסתמך על ניסיונה בתחום הדיאליזה שהתחרות בין המכונים הפרטיים לבתי החולים, תלך ותתגבר בתקופה הקרובה. מהתרשמותה אלמנט של יחס אישי, ולאו דווקא של כסף, יהיה מרכיב חשוב בתחרות ובתחום זה המכונים הפרטיים מובילים כיום. (ש)