עורכת הדין בת שבע שרמן מארגון "יד לאשה" של מוסדות אור תורה, המסייע לעגונות, אומרת בראיון ליומן הצהרים של ערוץ 7 כי מדובר בסיפורם של בני זוג שאינם אזרחי ישראל ואשר התגרשו אזרחית לפני כ 4 שנים.
בני הזוג, לדבריה, אינם חיים ביחד כבר 7 שנים אך הבעל מסרב לתת גט לאשתו כדת משה וישראל. האשה פנתה לבית הדין הרבני בארץ בבקשה למזונות "כיון שזוהי האיסטנציה היחידה שיש לה אפשרות להטיל סנקציות על הבעל" ובית הדין עיכב את יציאתו.
כשהבעל הגיע לביקור בארץ יציאתו עוכבה ולא ניתן לו לצאת. הוא עתר לבג"ץ ופנה גם אל משרד החוץ הצרפתי שלחץ אף הוא לשחררו. בהכרעת בג"ץ להעתר לתביעת הבעל לשחררו, אומרת שרמן, הכריע בג"ץ בדעת רוב שאין לבית הדין הרבני סמכות לעכבו ולכן ישוחרר, אך בכך "קטע את הנסיון של בית הדין לשחררה מעגינותה, ונקלע למצב שבו הוא העדיף את החוק היבש ואת החוקים הבינלאומיים על פני דרישה לצדק".
לדבריה, בג"ץ הוא בית דין גבוה לצדק במדינת ישראל שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית, והמקום היחיד שבו יכולה האשה לקבל מענה לבקשתה לקבל את הגט.
שרמן מציינת כי גם השופט רובינשטיין בדעת מיעוט וגם השופטת פרוקצ'ה בדעת הרוב, עסקו בבעיית העגונות אבל "דעת הרוב אינה ערה לזה שאשה שהיא מסורבת גט היא אשה כלואה, שלא יכולה לקיים קשר עם גבר אחר, אינה יכולה להנשא מחדש ולא להביא ילדים לעולם".
הבעל טען, לדבריה, כי עיכובו פוגע בחופש התנועה והדבר נוגד את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אבל, היא מוסיפה, בג"ץ לא היה צריך כלל לקבל את פנייתו של הבעל, משום שהוא מקפיד כי הפונים אליו יפנו בידיים נקיות וברור ש"ידיו כסרבן גט אינן נקיות".
מהפסיקה בתי הדין הרבניים לא ייפגעו והם ימשיכו לעסוק במה שהחוק הסמיכם, אומרת שרמן אך לדבריה "פסיקת בג"ץ היא בעיקר מכה לעגונות".
כתבת INN רותי אברהם מציינת כי השופט רובינשטיין, שפרש בהכרעתו יריעה נרחבת ומפורטת בסוגייה הכאובה של העגונות, הצטרף לקביעה כי אין סמכות לעכב את הבעל, אך סבר כי יש להורות על חזרה "לבית הדין האזורי לקביעת הערבות לתשלום המזונות, שבהינתנה יוכל העותר לעזוב את הארץ".
בהתייחסו לתביעת הבעל ל"חופש תנועה", כותב רובינשטיין: "אכן חופש התנועה לרבות היציאה מישראל, זכות יסוד הוא . העותר מבקש את חירותו, את כבוד האדם וחירותו לנוע כחפצו. הוא שולל מן המשיבה את חירותה המשמעותית לא פחות, ואולי יותר, החירות לחיות את חייה כשאינה כבולה אליו. האין זו חירות מול חירות? האם כבלי העיגון אינם מנוגדים לכבוד האדם וחירותו, חירותו במשמעות זו? "
רובינשטיין מזכיר את הצעת החוק שהוגשה ע"י ח"כ הרב יצחק לוי, שקבלתה תקנה לבתי הדין הרבניים "סמכות שיפוט במקרי עגינות וגם כלפי יהודים שאינם אזרחי ישראל או תושביה שנישאו בכל מקום שהוא כדת משה וישראל". לדבריו, ד"ר מיכאל ויגודה ראש תחום המשפט העברי במשרד המשפטים הגיש נייר עמדה התומך בהצעה, שכן "היא באה להתיר את מצוקתן של מסורבות גט עגונות חיות שאין להן זיקה אזרחית לישראל, ולפיה ניתן יהיה להשתמש בסנקציות שמאפשר החוק בגדרי סמכותו של בית הדין הרבני".
רובינשטיין מציין כי ד"ר ויגודה מנמק את דעתו בכך ש"תקנת העגונות מצדיקה סטייה מעקרונות המשפט המקובלים נוכח חומרתה שהיא כמעין שפיכות דמים. ההצעה מהווה גמול מתאים לשיטתו למי שנוהג בחוסר הגינות במקרה דנן הבעל, וכדברי התלמוד (יבמות ק"י ע"א) 'הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה'".
לשיטתו של ד"ר ויגודה, כותב רובינשטיין, "המשפט הבינלאומי הפרטי מכיר בהרחבת הסמכות המקומית בהעדר פורום אחר", וכן בכך ש"נישואין כדת משה וישראל בחו"ל כמותם כהסכמה לשיפוט בית דין רבני המוסמך".
בסיום דבריו כותב השופט רובינשטיין: "לו דעתי נשמעה, היינו דוחים את העתירה בכפוף לאמור לעיל, קרי, להחזרת התיק לבית הדין הרבני האזורי להמשך הדיון בקביעת חלופות (ערבויות כספיות גבוהות) כנגד ביטול עיכוב היציאה".
בני הזוג, לדבריה, אינם חיים ביחד כבר 7 שנים אך הבעל מסרב לתת גט לאשתו כדת משה וישראל. האשה פנתה לבית הדין הרבני בארץ בבקשה למזונות "כיון שזוהי האיסטנציה היחידה שיש לה אפשרות להטיל סנקציות על הבעל" ובית הדין עיכב את יציאתו.
כשהבעל הגיע לביקור בארץ יציאתו עוכבה ולא ניתן לו לצאת. הוא עתר לבג"ץ ופנה גם אל משרד החוץ הצרפתי שלחץ אף הוא לשחררו. בהכרעת בג"ץ להעתר לתביעת הבעל לשחררו, אומרת שרמן, הכריע בג"ץ בדעת רוב שאין לבית הדין הרבני סמכות לעכבו ולכן ישוחרר, אך בכך "קטע את הנסיון של בית הדין לשחררה מעגינותה, ונקלע למצב שבו הוא העדיף את החוק היבש ואת החוקים הבינלאומיים על פני דרישה לצדק".
לדבריה, בג"ץ הוא בית דין גבוה לצדק במדינת ישראל שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית, והמקום היחיד שבו יכולה האשה לקבל מענה לבקשתה לקבל את הגט.
שרמן מציינת כי גם השופט רובינשטיין בדעת מיעוט וגם השופטת פרוקצ'ה בדעת הרוב, עסקו בבעיית העגונות אבל "דעת הרוב אינה ערה לזה שאשה שהיא מסורבת גט היא אשה כלואה, שלא יכולה לקיים קשר עם גבר אחר, אינה יכולה להנשא מחדש ולא להביא ילדים לעולם".
הבעל טען, לדבריה, כי עיכובו פוגע בחופש התנועה והדבר נוגד את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אבל, היא מוסיפה, בג"ץ לא היה צריך כלל לקבל את פנייתו של הבעל, משום שהוא מקפיד כי הפונים אליו יפנו בידיים נקיות וברור ש"ידיו כסרבן גט אינן נקיות".
מהפסיקה בתי הדין הרבניים לא ייפגעו והם ימשיכו לעסוק במה שהחוק הסמיכם, אומרת שרמן אך לדבריה "פסיקת בג"ץ היא בעיקר מכה לעגונות".
כתבת INN רותי אברהם מציינת כי השופט רובינשטיין, שפרש בהכרעתו יריעה נרחבת ומפורטת בסוגייה הכאובה של העגונות, הצטרף לקביעה כי אין סמכות לעכב את הבעל, אך סבר כי יש להורות על חזרה "לבית הדין האזורי לקביעת הערבות לתשלום המזונות, שבהינתנה יוכל העותר לעזוב את הארץ".
בהתייחסו לתביעת הבעל ל"חופש תנועה", כותב רובינשטיין: "אכן חופש התנועה לרבות היציאה מישראל, זכות יסוד הוא . העותר מבקש את חירותו, את כבוד האדם וחירותו לנוע כחפצו. הוא שולל מן המשיבה את חירותה המשמעותית לא פחות, ואולי יותר, החירות לחיות את חייה כשאינה כבולה אליו. האין זו חירות מול חירות? האם כבלי העיגון אינם מנוגדים לכבוד האדם וחירותו, חירותו במשמעות זו? "
רובינשטיין מזכיר את הצעת החוק שהוגשה ע"י ח"כ הרב יצחק לוי, שקבלתה תקנה לבתי הדין הרבניים "סמכות שיפוט במקרי עגינות וגם כלפי יהודים שאינם אזרחי ישראל או תושביה שנישאו בכל מקום שהוא כדת משה וישראל". לדבריו, ד"ר מיכאל ויגודה ראש תחום המשפט העברי במשרד המשפטים הגיש נייר עמדה התומך בהצעה, שכן "היא באה להתיר את מצוקתן של מסורבות גט עגונות חיות שאין להן זיקה אזרחית לישראל, ולפיה ניתן יהיה להשתמש בסנקציות שמאפשר החוק בגדרי סמכותו של בית הדין הרבני".
רובינשטיין מציין כי ד"ר ויגודה מנמק את דעתו בכך ש"תקנת העגונות מצדיקה סטייה מעקרונות המשפט המקובלים נוכח חומרתה שהיא כמעין שפיכות דמים. ההצעה מהווה גמול מתאים לשיטתו למי שנוהג בחוסר הגינות במקרה דנן הבעל, וכדברי התלמוד (יבמות ק"י ע"א) 'הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה'".
לשיטתו של ד"ר ויגודה, כותב רובינשטיין, "המשפט הבינלאומי הפרטי מכיר בהרחבת הסמכות המקומית בהעדר פורום אחר", וכן בכך ש"נישואין כדת משה וישראל בחו"ל כמותם כהסכמה לשיפוט בית דין רבני המוסמך".
בסיום דבריו כותב השופט רובינשטיין: "לו דעתי נשמעה, היינו דוחים את העתירה בכפוף לאמור לעיל, קרי, להחזרת התיק לבית הדין הרבני האזורי להמשך הדיון בקביעת חלופות (ערבויות כספיות גבוהות) כנגד ביטול עיכוב היציאה".