בפסק הדין קבע השופט ברק כי לא הוכח שהמתפרע התכוון להסתכן בפגיעה ללא פיצוי וכי "אין לומר כי אדם סביר במקומו של הניזוק היה מקבל על עצמו את הסיכון של פגיעה ללא פיצוי".
המתפרע נשלח אל בית המשפט המחוזי כדי לדון בסוגיית הנזק ובהיקף הפיצויים שתשלם לו המדינה.
כתבת INN רותי אברהם מוסרת כי בשנת 88 השתתף עכאשה מחמוד ביחד עם קבוצת פורעים בשכם בידויי אבנים לעבר חיילי צה"ל. במהלך ההתפרעות הוא נפצע מירי מרובה טוטו. הוא תבע את המדינה בשנת 95 אך תביעתו נדחתה. השופט בן זמרה שדחה את התביעה, כתב כי אינו מקבל את גרסתו של מחמוד לפיה "שהה על הגג עם נשים וילדים ובמקום לא התבצע כלל ידויי אבנים לעבר כוחות הצבא", וכן דחה את הטענה כי החיילים התרשלו בשימוש ברובה טוטו ושהמדינה התרשלה בשולחה יחידה שאינה מתאימה למשימה.
עם זאת, לא התקבלה טענת המדינה כי מדובר ב"פעולה מלחמתית" הפוטרת אותה מתשלום פיצוי. השופט קבע עם זאת שחל על המתפרע סעיף "הסתכן מרצון" (לפי סעיף 5 לפקודת נזיקין), הפוטר מאחריות לפצותו. הפורע "חשף עצמו במכוון לסיכון הפגיעה בו, כאשר יצא ממקום מחבואו לזרוק אבנים למרות ששמע את הירי והיה עד לפגיעה בנער אחר זמן קצר לפני כן. הוא היה מודע לנזק האפשרי בו. הוא יכל להסתלק מהגג או להמשיך להסתתר אך לא נהג כך".
כתבתנו מציינת כי בג"ץ הפך את פסק הדין וקבע כי המתפרע זכאי לפיצוי.
השופט ברק קבע כי השימוש שעשו החיילים ברובה הטוטו היה רשלני וכי לא היו נתונים בסכנת חיים המחייבת ירי חי. הוא כתב: "כוחות הביטחון אינם רשאים לעשות הכל כדי לדכא התפרעות או לפתוח ציר תנועה. עליהם לנקוט רק באמצעים שהם סבירים בנסיבות העניין. לא בכל הנסיבות קיימת הצדקה לדכא התפרעות במחיר של סיכון חיי אדם. גם במצבי סכנה אין היתר לעשות הכל כדי למנוע הסכנה. גם תחת סכנה יש לנקוט רק באותם אמצעים שהם סבירים בנסיבות העניין".
בסוגיית הפיצוי כתב ברק כי "לא הוכח כי המערער העריך שההתפרעות תגרור תגובה חריפה של ירי חי ישירות לעבר מיידי האבנים. כמו כן לא הוכח כי ידע והעריך את הסכנה הכרוכה בירי.
גם אם הסכים לסיכון של פגיעה קלה מאמצעים לפיזור הפגנות הוא לא הסכים לשאת בתוצאות של ירי מנשק חם. הוא לא הסכים לשאת בתוצאות של ירי בלתי סביר.
לא הוכח כי המערער הסכים שאם ייפגע מידי החיילים הנזק ייפול עליו. אין כל ראייה לכך שהיתה לו כוונה לקבל על עצמו סיכון של פגיעה ללא פיצוי".
לפיכך קבע ברק, "הערעור מתקבל והדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי בירושלים לדיון בסוגיית הנזק".
המתפרע נשלח אל בית המשפט המחוזי כדי לדון בסוגיית הנזק ובהיקף הפיצויים שתשלם לו המדינה.
כתבת INN רותי אברהם מוסרת כי בשנת 88 השתתף עכאשה מחמוד ביחד עם קבוצת פורעים בשכם בידויי אבנים לעבר חיילי צה"ל. במהלך ההתפרעות הוא נפצע מירי מרובה טוטו. הוא תבע את המדינה בשנת 95 אך תביעתו נדחתה. השופט בן זמרה שדחה את התביעה, כתב כי אינו מקבל את גרסתו של מחמוד לפיה "שהה על הגג עם נשים וילדים ובמקום לא התבצע כלל ידויי אבנים לעבר כוחות הצבא", וכן דחה את הטענה כי החיילים התרשלו בשימוש ברובה טוטו ושהמדינה התרשלה בשולחה יחידה שאינה מתאימה למשימה.
עם זאת, לא התקבלה טענת המדינה כי מדובר ב"פעולה מלחמתית" הפוטרת אותה מתשלום פיצוי. השופט קבע עם זאת שחל על המתפרע סעיף "הסתכן מרצון" (לפי סעיף 5 לפקודת נזיקין), הפוטר מאחריות לפצותו. הפורע "חשף עצמו במכוון לסיכון הפגיעה בו, כאשר יצא ממקום מחבואו לזרוק אבנים למרות ששמע את הירי והיה עד לפגיעה בנער אחר זמן קצר לפני כן. הוא היה מודע לנזק האפשרי בו. הוא יכל להסתלק מהגג או להמשיך להסתתר אך לא נהג כך".
כתבתנו מציינת כי בג"ץ הפך את פסק הדין וקבע כי המתפרע זכאי לפיצוי.
השופט ברק קבע כי השימוש שעשו החיילים ברובה הטוטו היה רשלני וכי לא היו נתונים בסכנת חיים המחייבת ירי חי. הוא כתב: "כוחות הביטחון אינם רשאים לעשות הכל כדי לדכא התפרעות או לפתוח ציר תנועה. עליהם לנקוט רק באמצעים שהם סבירים בנסיבות העניין. לא בכל הנסיבות קיימת הצדקה לדכא התפרעות במחיר של סיכון חיי אדם. גם במצבי סכנה אין היתר לעשות הכל כדי למנוע הסכנה. גם תחת סכנה יש לנקוט רק באותם אמצעים שהם סבירים בנסיבות העניין".
בסוגיית הפיצוי כתב ברק כי "לא הוכח כי המערער העריך שההתפרעות תגרור תגובה חריפה של ירי חי ישירות לעבר מיידי האבנים. כמו כן לא הוכח כי ידע והעריך את הסכנה הכרוכה בירי.
גם אם הסכים לסיכון של פגיעה קלה מאמצעים לפיזור הפגנות הוא לא הסכים לשאת בתוצאות של ירי מנשק חם. הוא לא הסכים לשאת בתוצאות של ירי בלתי סביר.
לא הוכח כי המערער הסכים שאם ייפגע מידי החיילים הנזק ייפול עליו. אין כל ראייה לכך שהיתה לו כוונה לקבל על עצמו סיכון של פגיעה ללא פיצוי".
לפיכך קבע ברק, "הערעור מתקבל והדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי בירושלים לדיון בסוגיית הנזק".