המכתב נשלח ביום רביעי שעבר. אנו מביאים כאן קטעים מתוך המכתב המובא במלואו באתר 'קטיף נט.'
לכבוד
הרב הראשי לצה"ל
הרב ישראל וויס הי"ו
שלום וברכה,
מזה זמן רב אני מתלבט האם לפנות אליך במכתב אישי, כי עצם המחשבה על אשר ממשלת ישראל מתכוונת לעולל לנו, מעלה את הכאב והצער מחדש.
בנוסף לעוול הבלתי נתפס אשר רוצים לעשות לכל תושבי הגוש אשר בחיים, נוסף למשפחתי ולעוד כ- 50 משפחות שיקיריהם נטמנו באדמת ארץ ישראל עוול וצער נוסף.
בני שנפטר לאחר שלוש שנים של מאבק בסרטן הדם לפני שתים עשרה שנים, בהיותו בן ארבעה עשר וחצי, נקבר לפי בקשתו באדמת גוש קטיף. בקשתו זו באה כי חשב שנתלבט היכן לקוברו, מאחר וכבר אז עלו מחשבות זדון לעקור אותנו מנחלת אבות, מחשבות שבאו מגורמים קטני אמונה, המנסים להשכיח מעם ישראל, שחבל ארץ זה מקום מושבו של יצחק אבינו ע"ה, שנצטווה לא לצאת מארץ ישראל.
במשך כל שנות היותנו בגלות ניסו צוררנו לפגוע באנשים החיים, אך יחד עם הפגיעה בחיים שלחו ידם הזדונית גם בבתי הכנסת ובבתי העלמין. הם ידעו כי הקשר שלנו לעבר הוא המקור ממנו אנו שואבים את הכוח להמשך קיומו של עם ישראל.
הנני דור ששי בארץ ישראל, אבותי מצד אבי אשר עלו לארץ ישראל (עוד לפני שהציונות המדינית באה לעולם) שחלקם עלו בעקבות תלמידי הגר"א, עברו כאן לא מעט ניסיונות, שחלקם גם אני חוויתי. כל מיני דיירים זמניים רצו לסכל חזרת עם ישראל לארץ אבותיו, הן באמצעים פיזיים והן באמצעים מדיניים, אבל בעזרת היושב במרומים לא צלחה דרכם.
מה מצער כי דווקא אחינו, אחים אשר חבריהם מסרו נפשם למען נוכל להתקיים בארץ זו, חלשה דעתם ומנסים לעקרנו מארץ ישראל.
אך קשה מכך היא הפגיעה ביקירנו, שהלכו לעולמם ונטמנו באדמת גוש קטיף, חבל ארץ אשר הוא מקום מושבו של יצחק אבינו זי"ע. חלק מיקירים אלו הנם חיילים שמסרו נפשם למען ארץ ישראל.
אני מביא לפניך את סיפורי האישי ומבקש מראש את סליחתך אם אני מטריד, כי אני חש שזה בנפשי.
בני איתי רפאל ז"ל נפטר לפני שתים עשרה שנה ממחלת הלוקמיה כשהוא בן ארבע עשרה וחצי, זאת לאחר מאבק של שלוש שנים, חלקם בייסורים קשים.
כחודשיים לפני שנשמתו עלתה לגנזי מרומים, כשהבין שאלו ימיו האחרונים, פנה לאשתי שתחי' ואמר לה שהוא מבין שעליו להיקבר בגוש קטיף כי כאן ביתו, אך מה יהיה אם יפנו אתכם מכאן (הייתה זו תקופת אסון אוסלו) תעברו עוד פעם את כל הצער בעת העברתי לקבורה מחדש.
הוא הביא את סיפורו של יוסף הצדיק שארונו עלה עם בני ישראל בצאתם ממצרים, אך הסביר שיוסף הצדיק בקש להיקבר באדמת ארה"ק, אבל פה טלטולו מקברו יהיה קשור בויתור עליה ומסירתה לעם זר, לנו לא הייתה בעקבות דבריו שום התלבטות היכן נביא אותו למנוחת עולמים.
זוכר אני את הסערה שקמה בירושלים בשנות החמישים, למרות שזה קרה בילדותי. היה זה כאשר בקשו להעביר את הנפטרים מבית העלמין הזמני ב"שיך-באדר" שם נקברו לאחר מלחמת השחרור, כשהר הזיתים היה בידי האויב, לבית העלמין החדש ב"הר המנוחות", על אף שהיה ברור ש"שייך-באדר" היה בית עלמין זמני עד שיקבע בית עלמין קבוע, שונה מאצלנו שלכולם היה ברור כי בית העלמין מוקם עד לתחיית המתים.
איני יכול להבין כיצד יכולים יהודים, האמורים לדאוג לעניינים שבקודש, לסייע בידי אלו הבאים לגרש יהודים מבתיהם ואדמתם ולעקור קברי יקיריהם, האם זו הרבנות הצבאית של הרה"ג שלמה גורן זצ"ל?.
וודאי הנך מכיר את פסק ההלכה בעניין, של הרב הראשי הרב שלמה גורן זצ"ל, אין לי ספק כי היה מתחלחל לו ראה במה עוסק הגוף שהוא הקים ויצר.
טענתכם כי מוטב שיעשו זאת אנשים הקרובים לנו, שיעשו זאת ברגישות והבנה, רחוקה מהמציאות. לצערי אינני מגלה פה לא רגישות ולא קרבה, כפי שכבר אמרו חכמינו "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".
לא שזה היה עוזר, אבל עד היום טרם נעשה ניסיון לפנות למשפחות השכולות, להסביר ולנמק את מעשיכם.
כתיבת מכתב זה קשה לי ביותר, לכן לא אאריך יותר, אך אני לא יכול שלא להביא משאלת לב, שתנהגו כפי שנהגו השוטרים אצל פרעה, שהיו מוכנים לספוג מלקות מהמצרים אך לא לפגוע באחיהם.
החותם בתפילה
שנזכה כולנו לראות בגאולה השלימה,
ובבנין ירושלים ננוחם.
ישועת ה' כהרף עין
שלמה יוליס אבא של אתי רפאל ז"ל
נוה דקלים
למכתב המלא
(ש)
לכבוד
הרב הראשי לצה"ל
הרב ישראל וויס הי"ו
שלום וברכה,
מזה זמן רב אני מתלבט האם לפנות אליך במכתב אישי, כי עצם המחשבה על אשר ממשלת ישראל מתכוונת לעולל לנו, מעלה את הכאב והצער מחדש.
בנוסף לעוול הבלתי נתפס אשר רוצים לעשות לכל תושבי הגוש אשר בחיים, נוסף למשפחתי ולעוד כ- 50 משפחות שיקיריהם נטמנו באדמת ארץ ישראל עוול וצער נוסף.
בני שנפטר לאחר שלוש שנים של מאבק בסרטן הדם לפני שתים עשרה שנים, בהיותו בן ארבעה עשר וחצי, נקבר לפי בקשתו באדמת גוש קטיף. בקשתו זו באה כי חשב שנתלבט היכן לקוברו, מאחר וכבר אז עלו מחשבות זדון לעקור אותנו מנחלת אבות, מחשבות שבאו מגורמים קטני אמונה, המנסים להשכיח מעם ישראל, שחבל ארץ זה מקום מושבו של יצחק אבינו ע"ה, שנצטווה לא לצאת מארץ ישראל.
במשך כל שנות היותנו בגלות ניסו צוררנו לפגוע באנשים החיים, אך יחד עם הפגיעה בחיים שלחו ידם הזדונית גם בבתי הכנסת ובבתי העלמין. הם ידעו כי הקשר שלנו לעבר הוא המקור ממנו אנו שואבים את הכוח להמשך קיומו של עם ישראל.
הנני דור ששי בארץ ישראל, אבותי מצד אבי אשר עלו לארץ ישראל (עוד לפני שהציונות המדינית באה לעולם) שחלקם עלו בעקבות תלמידי הגר"א, עברו כאן לא מעט ניסיונות, שחלקם גם אני חוויתי. כל מיני דיירים זמניים רצו לסכל חזרת עם ישראל לארץ אבותיו, הן באמצעים פיזיים והן באמצעים מדיניים, אבל בעזרת היושב במרומים לא צלחה דרכם.
מה מצער כי דווקא אחינו, אחים אשר חבריהם מסרו נפשם למען נוכל להתקיים בארץ זו, חלשה דעתם ומנסים לעקרנו מארץ ישראל.
אך קשה מכך היא הפגיעה ביקירנו, שהלכו לעולמם ונטמנו באדמת גוש קטיף, חבל ארץ אשר הוא מקום מושבו של יצחק אבינו זי"ע. חלק מיקירים אלו הנם חיילים שמסרו נפשם למען ארץ ישראל.
אני מביא לפניך את סיפורי האישי ומבקש מראש את סליחתך אם אני מטריד, כי אני חש שזה בנפשי.
בני איתי רפאל ז"ל נפטר לפני שתים עשרה שנה ממחלת הלוקמיה כשהוא בן ארבע עשרה וחצי, זאת לאחר מאבק של שלוש שנים, חלקם בייסורים קשים.
כחודשיים לפני שנשמתו עלתה לגנזי מרומים, כשהבין שאלו ימיו האחרונים, פנה לאשתי שתחי' ואמר לה שהוא מבין שעליו להיקבר בגוש קטיף כי כאן ביתו, אך מה יהיה אם יפנו אתכם מכאן (הייתה זו תקופת אסון אוסלו) תעברו עוד פעם את כל הצער בעת העברתי לקבורה מחדש.
הוא הביא את סיפורו של יוסף הצדיק שארונו עלה עם בני ישראל בצאתם ממצרים, אך הסביר שיוסף הצדיק בקש להיקבר באדמת ארה"ק, אבל פה טלטולו מקברו יהיה קשור בויתור עליה ומסירתה לעם זר, לנו לא הייתה בעקבות דבריו שום התלבטות היכן נביא אותו למנוחת עולמים.
זוכר אני את הסערה שקמה בירושלים בשנות החמישים, למרות שזה קרה בילדותי. היה זה כאשר בקשו להעביר את הנפטרים מבית העלמין הזמני ב"שיך-באדר" שם נקברו לאחר מלחמת השחרור, כשהר הזיתים היה בידי האויב, לבית העלמין החדש ב"הר המנוחות", על אף שהיה ברור ש"שייך-באדר" היה בית עלמין זמני עד שיקבע בית עלמין קבוע, שונה מאצלנו שלכולם היה ברור כי בית העלמין מוקם עד לתחיית המתים.
איני יכול להבין כיצד יכולים יהודים, האמורים לדאוג לעניינים שבקודש, לסייע בידי אלו הבאים לגרש יהודים מבתיהם ואדמתם ולעקור קברי יקיריהם, האם זו הרבנות הצבאית של הרה"ג שלמה גורן זצ"ל?.
וודאי הנך מכיר את פסק ההלכה בעניין, של הרב הראשי הרב שלמה גורן זצ"ל, אין לי ספק כי היה מתחלחל לו ראה במה עוסק הגוף שהוא הקים ויצר.
טענתכם כי מוטב שיעשו זאת אנשים הקרובים לנו, שיעשו זאת ברגישות והבנה, רחוקה מהמציאות. לצערי אינני מגלה פה לא רגישות ולא קרבה, כפי שכבר אמרו חכמינו "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".
לא שזה היה עוזר, אבל עד היום טרם נעשה ניסיון לפנות למשפחות השכולות, להסביר ולנמק את מעשיכם.
כתיבת מכתב זה קשה לי ביותר, לכן לא אאריך יותר, אך אני לא יכול שלא להביא משאלת לב, שתנהגו כפי שנהגו השוטרים אצל פרעה, שהיו מוכנים לספוג מלקות מהמצרים אך לא לפגוע באחיהם.
החותם בתפילה
שנזכה כולנו לראות בגאולה השלימה,
ובבנין ירושלים ננוחם.
ישועת ה' כהרף עין
שלמה יוליס אבא של אתי רפאל ז"ל
נוה דקלים
למכתב המלא
(ש)