"לו היה בכוחו הרי היה כיום מלכו של עולם התורה, לו היה בכוחו לא היו מחלוקות בדורנו.. הוא לא חדל לעשות חסדים. ראיתיו פעם מקפץ על הגדר כשלא היה ברירה במהלך עזרה למישהו. הוא לא נמנע מלרוץ לחפש טלפון בשביל להיטיב בדחיפות עם מישהו. הוא זה שמרן הגרא"מ שך זצוק"ל סמך עליו 'בעיניים עצומות'", ציטוטים אלו מובאים בעיתון ב"קהילה" מאנשי קהילתו.
הכתב יעקבזון מספר: כילד שגדל במוסדות-תורה בבני-ברק עליתי לבתי המדרש או חצרות האדמו"רים לחזות בגדולי ישראל, אולם יותר מכל נחקק בזכרוני מראהו של 'ר'-שלומקה' 'יורד' מפוניבז' כשסביבו דבוקת תלמידים וכולם בריתחא דאורייתא. עקבנו אחר חוליו, ובתקופה מסויימת ממש התקשה לצעוד, וידיו היו נפרשות לצדדיו, וזה היה עבורנו 'לימוד' שאין כמותו. אין ספק שהנהגתו בשנות חוליו העצימו את גדלותו וגדולתו, ודרגתו האינסופית.
"הוא היה מאוד מאוד עממי, כלומר כל מי שרצה יכול היה לגשת אליו. בזה הוא היה מאוד מיוחד. הוא לא עשה מחיצות עם בחורים. אני זוכר שהיו מתייעצים אתו הרבה. כך, אגב, עד לשנים האחרונות. הייתה בו צניעות מדהימה. הוא היה מייעץ לכל יהודי ואפילו בעניינים של כלל ישראל. אפילו בכל הקשור לקואליציות העירוניות השתמשו בחכמתו", סיפר מי שלמד עמו והיה צעיר ממנו במעט, וכיום נמנה על חשובי בני התורה בבני-ברק.
לפני אחת הכנסיות הגדולות הגיע לביתו מרן הגרא"מ שך זיע"א והפציר בו שיבוא לכנסייה-הגדולה, והוא התחנן שיניחו לו מהנהגת הכלל. חברי מועצת גדולי התורה פנו אליו פעם אחר פעם שיצטרף לישיבות ול'מועצת' והוא טען ש'אינו ראוי'. בגללו, למעשה, שינו את העמדה שאי-אפשר להתקבל ל'מועצת' אלא אחר גיל 40...
'גדול' ב'זיכוי-הרבים' בכמות ואיכות ללא שיעור
הרב היה ידוע כמרביץ-תורה באף. בכח, בעמל, באהבה. וכמים הפנים, וכחיבתו לשומעי לקחו, כך תלמידיו, שחלקם היו מבוגרים הימנו, היו "מקבלים".
הרב חיבר את הספר "אשר לשלמה", והיה ידוע בידיעותיו העצומות במכמני הש"ס בכל המסכתות והסדרים. גם אחר שהפסיק לומר שיעורים, בשל חולשתו ומחלתו, המשיך בהדפסת ספריו, בעיקר בסיוע בניו הגאונים שליט"א. כשהיינו שם בבית שמענו כי ככל שנדפסו ספרים כך הותיר בעזבונו התורתי כתבי-יד להדפסת עוד כהנה מחידושיו העצומים והגיונו המופלא והמעמיק.
פחות מזה יודעים, או זוכרים הצעירים, ממה שזיכה את הרבים כשכיתת רגליו ממקום תורה למשנהו, ברובם הגדול כאלו שהוא ייסד, וקיבוצים שהוא קיבץ, החזיר והחיה ממש. מי שיבוא לנחם בבית שברחוב סעדיה גאון יוכל לראות את המודעות המלמדות אף הן. בית הכנסת אהבת חסד, הידוע כמקום תורה עצום לצד הישיבה המעטירה, פרסם על אבלו המיוחד שנקבע: "אשר השכין את בית מדרשנו במקום זה והרביץ תורה עשרות בשנים". נוסח דומה נתפרסם מבית הכנסת דחסידי סטריקוב.
הוא היה דרשן נפלא וממילא מבוקש בכל כינוס של תורה, החל מ'ירחי-כלה' וכלה בסיומי הש"ס וכיו"ב, הוא מסר שיעורים מיוחדים ב'קדשים' למיוחדים שבבני החבורה בישיבת פוניבז', הוא נענה לבקשות קהילות תורניות ו'לומדים' ביישובים וערי הפזורה. היו לו שיערים קבועים בפתח-תקוה, בתל-אביב, ביסודות ובבני-ברק.
כל ימיו, נתן. כל תורתו, העביר. תורת רבבות – שלו ומשלו!
בכתבה מסופר גם על חיבת של מרן ה'חזון-איש' זיע"א אליו, עוד בהיותו בחור צעיר. בהקדמה להוצאה שניה של ספרו על מועד מזכיר רבי שלמה זצ"ל בעצמו את שהייתו בבית ה'חזון איש': "..נוסף לזה זכיתי בחסדי השי"ת שסמוך לכניסתי לישיבה הק' לקחני לביתו הגדול רבנו הגדול הגאון האמיתי החסיד רבן ומאורם של ישראל מרן החזו"א זצ"ל לה"ה וכאב את בנו גדלני וחינכני, והייתי אצלו כשש שנים יום יום".
בהלווייה, שהייתה לכשעצמה לימוד לרבים על ההערצה העצומה כלפיו, היה חתנו הג"ר אליעזר כהנמן שליט"א אחד הבוכים אחר מיטת חמיו הענק. הוא עמד על תכונותיו המיוחדות בכל הקשור ל"בין אדם לחבירו" ועל גדלותו ב"לימוד" וכמובן התייחס לקשר המיוחד עם החזון-איש זיע"א.
השער מ'הסטייפלער'
ספריו של הגה"צ רבי שלמה ברמן זיע"א, "אשר לשלמה" הפכו לנכסי-צאן-ברזל, אלא שהוא, מחמת צניעותו ושמא מאיזה טעם כמוס, סירב לפרסם את שמו כ'המחבר', למעט בספר הראשון שיצא בתשכ"ב, וזאת נוכח הוראת חמיו מרן הסטייפלער זיע"א.
השבוע, כשהגיע יבלחטו"א מרן רבי חיים קנייבסקי לנחם, הראו לו הבנים את שער הספר ההוא: "אשר לשלמה, כולל ביאורים והערות בעניינים שונים, חובר בעזרת החונן לאדם דעת, מאתי מרדכי שלמה בהגה"צ אאמו"ר יצחק ברמן, בני-ברק תשכ"ב". אותיות הדף הראשון צויירו ביד אדם, ולא בדפוס.
רבי חיים שליט"א הסתכל ואמר מיד: "זה אבי-מורי זצ"ל שצייר את השער".
הכתב יעקבזון מספר: כילד שגדל במוסדות-תורה בבני-ברק עליתי לבתי המדרש או חצרות האדמו"רים לחזות בגדולי ישראל, אולם יותר מכל נחקק בזכרוני מראהו של 'ר'-שלומקה' 'יורד' מפוניבז' כשסביבו דבוקת תלמידים וכולם בריתחא דאורייתא. עקבנו אחר חוליו, ובתקופה מסויימת ממש התקשה לצעוד, וידיו היו נפרשות לצדדיו, וזה היה עבורנו 'לימוד' שאין כמותו. אין ספק שהנהגתו בשנות חוליו העצימו את גדלותו וגדולתו, ודרגתו האינסופית.
"הוא היה מאוד מאוד עממי, כלומר כל מי שרצה יכול היה לגשת אליו. בזה הוא היה מאוד מיוחד. הוא לא עשה מחיצות עם בחורים. אני זוכר שהיו מתייעצים אתו הרבה. כך, אגב, עד לשנים האחרונות. הייתה בו צניעות מדהימה. הוא היה מייעץ לכל יהודי ואפילו בעניינים של כלל ישראל. אפילו בכל הקשור לקואליציות העירוניות השתמשו בחכמתו", סיפר מי שלמד עמו והיה צעיר ממנו במעט, וכיום נמנה על חשובי בני התורה בבני-ברק.
לפני אחת הכנסיות הגדולות הגיע לביתו מרן הגרא"מ שך זיע"א והפציר בו שיבוא לכנסייה-הגדולה, והוא התחנן שיניחו לו מהנהגת הכלל. חברי מועצת גדולי התורה פנו אליו פעם אחר פעם שיצטרף לישיבות ול'מועצת' והוא טען ש'אינו ראוי'. בגללו, למעשה, שינו את העמדה שאי-אפשר להתקבל ל'מועצת' אלא אחר גיל 40...
'גדול' ב'זיכוי-הרבים' בכמות ואיכות ללא שיעור
הרב היה ידוע כמרביץ-תורה באף. בכח, בעמל, באהבה. וכמים הפנים, וכחיבתו לשומעי לקחו, כך תלמידיו, שחלקם היו מבוגרים הימנו, היו "מקבלים".
הרב חיבר את הספר "אשר לשלמה", והיה ידוע בידיעותיו העצומות במכמני הש"ס בכל המסכתות והסדרים. גם אחר שהפסיק לומר שיעורים, בשל חולשתו ומחלתו, המשיך בהדפסת ספריו, בעיקר בסיוע בניו הגאונים שליט"א. כשהיינו שם בבית שמענו כי ככל שנדפסו ספרים כך הותיר בעזבונו התורתי כתבי-יד להדפסת עוד כהנה מחידושיו העצומים והגיונו המופלא והמעמיק.
פחות מזה יודעים, או זוכרים הצעירים, ממה שזיכה את הרבים כשכיתת רגליו ממקום תורה למשנהו, ברובם הגדול כאלו שהוא ייסד, וקיבוצים שהוא קיבץ, החזיר והחיה ממש. מי שיבוא לנחם בבית שברחוב סעדיה גאון יוכל לראות את המודעות המלמדות אף הן. בית הכנסת אהבת חסד, הידוע כמקום תורה עצום לצד הישיבה המעטירה, פרסם על אבלו המיוחד שנקבע: "אשר השכין את בית מדרשנו במקום זה והרביץ תורה עשרות בשנים". נוסח דומה נתפרסם מבית הכנסת דחסידי סטריקוב.
הוא היה דרשן נפלא וממילא מבוקש בכל כינוס של תורה, החל מ'ירחי-כלה' וכלה בסיומי הש"ס וכיו"ב, הוא מסר שיעורים מיוחדים ב'קדשים' למיוחדים שבבני החבורה בישיבת פוניבז', הוא נענה לבקשות קהילות תורניות ו'לומדים' ביישובים וערי הפזורה. היו לו שיערים קבועים בפתח-תקוה, בתל-אביב, ביסודות ובבני-ברק.
כל ימיו, נתן. כל תורתו, העביר. תורת רבבות – שלו ומשלו!
בכתבה מסופר גם על חיבת של מרן ה'חזון-איש' זיע"א אליו, עוד בהיותו בחור צעיר. בהקדמה להוצאה שניה של ספרו על מועד מזכיר רבי שלמה זצ"ל בעצמו את שהייתו בבית ה'חזון איש': "..נוסף לזה זכיתי בחסדי השי"ת שסמוך לכניסתי לישיבה הק' לקחני לביתו הגדול רבנו הגדול הגאון האמיתי החסיד רבן ומאורם של ישראל מרן החזו"א זצ"ל לה"ה וכאב את בנו גדלני וחינכני, והייתי אצלו כשש שנים יום יום".
בהלווייה, שהייתה לכשעצמה לימוד לרבים על ההערצה העצומה כלפיו, היה חתנו הג"ר אליעזר כהנמן שליט"א אחד הבוכים אחר מיטת חמיו הענק. הוא עמד על תכונותיו המיוחדות בכל הקשור ל"בין אדם לחבירו" ועל גדלותו ב"לימוד" וכמובן התייחס לקשר המיוחד עם החזון-איש זיע"א.
השער מ'הסטייפלער'
ספריו של הגה"צ רבי שלמה ברמן זיע"א, "אשר לשלמה" הפכו לנכסי-צאן-ברזל, אלא שהוא, מחמת צניעותו ושמא מאיזה טעם כמוס, סירב לפרסם את שמו כ'המחבר', למעט בספר הראשון שיצא בתשכ"ב, וזאת נוכח הוראת חמיו מרן הסטייפלער זיע"א.
השבוע, כשהגיע יבלחטו"א מרן רבי חיים קנייבסקי לנחם, הראו לו הבנים את שער הספר ההוא: "אשר לשלמה, כולל ביאורים והערות בעניינים שונים, חובר בעזרת החונן לאדם דעת, מאתי מרדכי שלמה בהגה"צ אאמו"ר יצחק ברמן, בני-ברק תשכ"ב". אותיות הדף הראשון צויירו ביד אדם, ולא בדפוס.
רבי חיים שליט"א הסתכל ואמר מיד: "זה אבי-מורי זצ"ל שצייר את השער".