"רבים שואלים האם דבר נכון הוא לדמות את עקירת הקהילות היהודיות מגוש קטיף לשואה. זה מובן מאליו ששום דבר בהסטוריה הן לפני השואה והן לאחריה אינו יכול להדמות לענין הנורא הזה", כך כותב הרב שלמה אבינר, רב הישוב בית אל וראש ישיבת עטרת כהנים.
"יחד עם זה יש לתמוה על כך שאנשים רציניים משתמטים מלדון בבעיה הנוראה של עקירת הקהילות ומחפשים מחסה בשאלה של דימוי לשואה או לא", הוא מוסיף.

כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי לדברי הרב אבינר בעיסוק סביב הטלאי הכתום, נעשה שימוש ב"תכסיס דמגוגי זול המכונה 'שלילת האמצע'. כלומר: הגדרת הבעיה בשתי קצותיה והתעלמות מן האמצע הבעייתי, הרי יתכן דבר חמור שהוא זוועה אנושית ולאומית, גם אם הוא פחות חמור מהשואה".

הרב אבינר אומר כי דוגמא קלאסית ל"שלילת האמצע" היא בעת ויכוח בין בני זוג כשאחד מהם אומר לשני: פגעת בי, והשני מגיב: אם אני מפלצת אז נתגרש.
כך מוצגת הבעיה בין שני הקצוות וכאילו שיש רק שתי אפשרויות: או להיות מפלצת או להיות מלאך, וכך אין נוגעים בגוף הבעיה.

על כך יש להוסיף, אומר הרב אבינר שהשואה עצמה השאירה "גרורות" קשות באומה. "כשם שאדם פרטי שעבר את השואה ויצא ממנה בחסדי ד' נשאר עם צלקות נפשיות נוראות, כך אומה יכולה להשאר עם צלקות כאלה.
הצלקת העיקרית היא חוסר העוז והעוצמה להודיע קבל עם ועדה לעולם כולו: שיש לנו זכות קיום מלאה של העם בכל מלוא ארצו. השואה רצתה לשלול את קיומנו בתור עם ועמים אחרים הצטרפו למהלך הזה, כל אחד במידתו. כגון הבריטים שלא נתנו לנו לממש את זכותנו וחובתנו להקים מדינה וכן הערבים שבמידה זו או אחרת רוצים לשלול או להמעיט את תוקף קיומנו בארצנו. אלה הן תופעות נלוות והמשכיות לשואה.
זו העת מאז קום המדינה לזקוף קומתנו הלאומית להאחז בארצנו ולהגן על כל קהילתנו", אומר הרב אבינר.