גולדברג כתב בשנת 83 מכתב ארוך ומפורט בו הציג על פני עשרה עמודים, רשימה ארוכה ומפורטת של ראיות שהועלמו מעיני בית המשפט, ובכוח כל אחת ואחת מהן היה כדי לקבוע נחרצות כי עמוס ברנס אינו אשם ברצח החיילת רחל הלר.
מכתבו זה היווה כתב אישום חמור ביותר נגד אופן התנהלותה של המשטרה בחקירה זו ובחקירות נוספות.
דוגמאות לדבריו הציג לפני למעלה משנה כתבנו שמעון כהן מתוך עותק מהמכתב שהגיע לידיו. במכתב ההאשמה תיאר גולדברג את כתב ההודאה שעל פיו הורשע ברנס. כתב הודאה זה נכתב בחלקו בכתב ידו של אחד החוקרים ולא בכתב ידו של ברנס עצמו כמתבקש.
כמו כן ציין גולדברג דו"ח פתולוגי שנעלם ודו"ח אחר הקובע את אופיו הקרימינאלי של הרוצח, אופי המנוגד בתכלית לאופיו של ברנס, כך על פי עדות פסיכולוגים שבדקו את ברנס. עובדה שגם היא לא הניאה את חוקרי המשטרה ואת שופטיו של ברנס מלהטיל עליו את אשמת רצח החיילת רחל הלר.
גולדברג הפנה תשומת ליבו של חבר הכנסת דאז אלי קולס, לניסוח מעורר חשד בכתב ההודאה, שכן הוא כלל את המילים "בושה, חרטה, בקשת סליחה", מילים שנכתבו בכתב ידו של חוקר משטרתי בשם מרכוס. חשדו של גולדברג התעורר כיוון שבפרשיות עבר נעשה במילים אלה שימוש דומה להפליא על ידי חוקרי משטרה (גולדברג מציין זאת מתוך נסיונו כחוקר במשטרה). בין הפרשיות בהן נעשה שימוש במינוח זה גם פרשה שבה ביקשו חוקרי משטרה להפליל אדם בשם דניאל חנוך. חנוך שוחרר בסופו של דבר ממעצרו וחוקריו הועמדו לדין על בידוי ראיות וניסיון לשבש הליכי משפט. גולדברג מצא קשר בין שתי החקירות, זו של ברנס וזו של חנוך בהיות אחד מחוקריו שלברנס ראש צוות החקירה של חנוך. כמו כן פרס גולדברג בפני ח"כ דאז אלי קולס רשימת סתירות בין העדויות השונות מליל הרצח.
בעקבות מכתבו של גולדברג כתבה השופטת בדימוס יהודית קרפ, שכיהנה באותה תקופה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דו"ח מיוחד ובו קבעה כי כל האשמתו של ברנס הסתמכה על הודאתו בלבד ללא כל ראיות עובדתיות אחרות, "ולו אחת שתקשור אותו עם מעשה הרצח".
בעקבות נתונים אלה ורבים אחרים הפיץ עמוס ברנס עצמו חוברת בשם "עיוות דין ועינוי נפש במדינה 'דמוקרטית' ", ובה הוא מאשים ברנס בכירים במערכת המשפט על עיוות דין שנעשה לו. הוא קובע כי הפללתו התאפשרה על ידי השופטים לשעבר מרים בן פורת, שלמה לוין, יעקב קדמי וגבריאל בך.
הכתבה הנרחבת בפרשה מיד לאחר זיכויו המוחלט של ברנס
מכתבו זה היווה כתב אישום חמור ביותר נגד אופן התנהלותה של המשטרה בחקירה זו ובחקירות נוספות.
דוגמאות לדבריו הציג לפני למעלה משנה כתבנו שמעון כהן מתוך עותק מהמכתב שהגיע לידיו. במכתב ההאשמה תיאר גולדברג את כתב ההודאה שעל פיו הורשע ברנס. כתב הודאה זה נכתב בחלקו בכתב ידו של אחד החוקרים ולא בכתב ידו של ברנס עצמו כמתבקש.
כמו כן ציין גולדברג דו"ח פתולוגי שנעלם ודו"ח אחר הקובע את אופיו הקרימינאלי של הרוצח, אופי המנוגד בתכלית לאופיו של ברנס, כך על פי עדות פסיכולוגים שבדקו את ברנס. עובדה שגם היא לא הניאה את חוקרי המשטרה ואת שופטיו של ברנס מלהטיל עליו את אשמת רצח החיילת רחל הלר.
גולדברג הפנה תשומת ליבו של חבר הכנסת דאז אלי קולס, לניסוח מעורר חשד בכתב ההודאה, שכן הוא כלל את המילים "בושה, חרטה, בקשת סליחה", מילים שנכתבו בכתב ידו של חוקר משטרתי בשם מרכוס. חשדו של גולדברג התעורר כיוון שבפרשיות עבר נעשה במילים אלה שימוש דומה להפליא על ידי חוקרי משטרה (גולדברג מציין זאת מתוך נסיונו כחוקר במשטרה). בין הפרשיות בהן נעשה שימוש במינוח זה גם פרשה שבה ביקשו חוקרי משטרה להפליל אדם בשם דניאל חנוך. חנוך שוחרר בסופו של דבר ממעצרו וחוקריו הועמדו לדין על בידוי ראיות וניסיון לשבש הליכי משפט. גולדברג מצא קשר בין שתי החקירות, זו של ברנס וזו של חנוך בהיות אחד מחוקריו שלברנס ראש צוות החקירה של חנוך. כמו כן פרס גולדברג בפני ח"כ דאז אלי קולס רשימת סתירות בין העדויות השונות מליל הרצח.
בעקבות מכתבו של גולדברג כתבה השופטת בדימוס יהודית קרפ, שכיהנה באותה תקופה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דו"ח מיוחד ובו קבעה כי כל האשמתו של ברנס הסתמכה על הודאתו בלבד ללא כל ראיות עובדתיות אחרות, "ולו אחת שתקשור אותו עם מעשה הרצח".
בעקבות נתונים אלה ורבים אחרים הפיץ עמוס ברנס עצמו חוברת בשם "עיוות דין ועינוי נפש במדינה 'דמוקרטית' ", ובה הוא מאשים ברנס בכירים במערכת המשפט על עיוות דין שנעשה לו. הוא קובע כי הפללתו התאפשרה על ידי השופטים לשעבר מרים בן פורת, שלמה לוין, יעקב קדמי וגבריאל בך.
הכתבה הנרחבת בפרשה מיד לאחר זיכויו המוחלט של ברנס