הדו"ח הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, הוגש היום לנשיא המדינה, מר משה קצב. מרכז טאוב הוא מכון עצמאי, בלתי תלוי, הממומן על-ידי ארגון הג'וינט האמריקאי וגורמים פרטיים. בראש המכון עומד פרופ' יעקב קופ ולצידו אנשי אקדמיה ומחקר מובילים בתחומם, ובהם מר ארנון גפני, פרופ' חיים אדלר, פרופ' דב צ'רניחובסקי ופרופ' יוסף קטן.
ממצאי הדו"ח מלמדים, כי ישראל מדורגת נמוך בהשוואה בינלאומית של חישוב התוצר לנפש, אך לא כן הדבר בחישוב התוצר למועסק, שבו תופסת ישראל אחד המקומות הגבוהים – לפני ארצות כמו גרמניה, שבדיה ויפן. ניתן להסיק מכך, ששילוב אזרחים רבים יותר בתעסוקה היה מציב את ישראל גבוה גם במונחים של תוצר לנפש. ההשוואה לעומת ארצות אחרות מעידה עוד, כי רמת ההשכלה בישראל גבוהה בהשוואה למדינות אחרות – ישראל נמצאת במקום השני אחרי קנדה בשיעור בעלי השכלה על-תיכונית וגבוהה בקרב גילאי העבודה (קרוב ל-50 אחוז). עוד מסתבר כי ישראל נותנת העדפה לפיצוי על אבטלה ופחות לתמרוץ אקטיבי לעבודה.
החוקרים מדגישים כי, עליית ההשכלה מקטינה מאוד את הסיכון להיות מובטל: רק 6 אחוזים מקרב בעלי 16+ שנות לימוד מובטלים, לעומת 15 אחוז בקרב בעלי השכלה נמוכה יותר. עובדות אלה וממצאים אלה אינם מתורגמים למונחים של הגברת ההון האנושי של החברה ומיצויו, שכן ניתוח ההקצאה של התקציבים החברתיים מעיד על ירידה מתמשכת בהוצאות הממשלה בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה. המדינה עצרה את תקציביה ובכך תרמה להגדלת הפער החברתי ואי-השוויון.
המרכז מביא בדוח השנתי הצעה להיערכות חינוכית בבתי-הספר, למיקוד הסיוע לתלמידים תת-משיגים. לפי ההצעה הכיתה מוסיפה להיות מרכז הפעילות, אך משולבות בה קבוצות לימוד כחלק מהתארגנות שתתרום להעמקת איכות החינוך, לצמצום משמעותי בפערים, ולהעלאה משמעותית של רמת הבוגרים. אין ספק, אומרים חוקרי המרכז, שיש להשקיע את המאמץ החינוכי באורח דיפרנציאלי, ובאופן יצירתי, כדי לפצות על אי-יכולתן של השכבות החלשות לגייס את המשאבים הנחוצים לחינוך הילדים, ברמה ובאיכות הזמינה לילדים בני השכבות המבוססות.
בתחום הבריאות, קובע הדו"ח, כי השחיקה בתקציבי המדינה לשירותי הבריאות והרחבת מסגרות הבריאות הפרטיות, הביאו לשינוי חד בהרכב המימון של מערכת הבריאות. ההוצאה הפרטית על שירותי רפואה מסך ההוצאה הלאומית לבריאות, עלתה מ-26 אחוז ב-1995 ל-31 אחוז ב-2003. השינויים בדפוסי המימון הביאו להרעה מסוימת בשביעות הרצון של האוכלוסייה ממערכת הבריאות, אך חמור מכך, מזהיר מרכז טאוב, שהשינויים במימון עשויים לגרום להרעה בבריאות האוכלוסיות החלשות. כ-50 אחוז משני החמישונים התחתונים אינם מבוטחים בביטוח פרטי לעומת 20 אחוז בשני החמישונים העליונים. לדעת חוקרי מרכז טאוב, הגידול בביטוחים המשלימים ובהשתתפויות בתשלומי הבריאות פגע בשוויוניות. גם התשלומים וגם פרמיות הביטוח הם רגרסביים. חובת התשלום על שימוש בשירותי הבריאות מביאה לוויתור על טיפול רפואי בעיקר בקרב קבוצות חלשות – כמעט רבע מהזקוקים לתרופות במרשם רופא ויתרו על התרופות ו-50 אחוז, שאין להם ביטוח בריאות משלים, מוותרים עליו בגלל קשיים כלכליים.
עוןד מתריעים חוקרי מרכז טאוב מפני הפגיעה בציבור בתחום בריאות הנפש, כתוצאה מכך שטרם הושלמה החלת הרפורמות. מסתבר כי הרפורמה בשירותי בריאות הנפש, המיועדת לצמצם את הטיפול האשפוזי ולהדגיש את הטיפול הקהילתי מתקדמת בעצלתיים, למרות שהושגו הישגים חשובים בעניין, כמו ירידה במספר החולים ובאחוז החולים הנשארים באשפוז מעל שנה.
לצד המשך החלת הרפורמה המבנית יש חשיבות רבה לממד הביטוחי – שילוב שירותי בריאות הנפש בתוך המערך הכללי של קופות-החולים. המשמעות היא הטלת אחריות על הקופות-החולים לאספקת השירותים, כדי לקיים רצף טיפול בין האשפוז והקהילה. עיכוב בהשלמת הרפורמה במהלך 2005 ישפיע על תהליך שנמצא בראשיתו ויפגע בציבור חולי הנפש.
בתחום אחר – שירותי הרווחה האישיים - מדגישים חוקרי המרכז, כי שירותי הרווחה האישיים מתאפיינים באי-שוויון בהיקף וברמת השירותים הניתנים ביישובים שונים, עקב הבדלים ברמות ההשתתפות התקציבית הממשלתית והמקומית והיקפים שונים של פעילות של ארגונים שונים (ציבוריים, וולונטריים ופרטיים-עסקיים).
עדויות רבות מצביעות על ירידה כלל-ארצית בהשתתפות של הרשות המקומית והיא ניכרת במיוחד ביישובים החלשים מבחינה כלכלית וחברתית (יישובים ערביים ויישובים יהודיים הממוקמים בעיקר בפריפריה). מחלקות רווחה רבות מדווחות על ירידה בתקציבים העומדים לרשותן, המאלצת אותן לצמצם בשירותים המסופקים לאוכלוסיות שונות. לפגיעה בשירותי הרווחה יש משמעות מיוחדת לנוכח הגידול הניכר שחל בשנים האחרונות ביישובים רבים במספר הנזקקים לשירותי הרווחה (לדוגמא, בבאר-שבע מספר הנזקקים בין 1992 ל-2002 כמעט הוכפל, מ-19,000 ל-36,000).
ההוצאה על קשישים, ובמיוחד במסגרת חוק הסיעוד, גדלה מאוד במהלך השנים, אך לא כן באשר לאוכלוסיות נזקקות אחרות. עקב כך ההוצאה על קשישים מהווה נתח נכבד מכלל ההוצאה על שירותים אישיים. אך על פי כן, נראה כי השירותים לקשישים אינם עונים על צרכים רבים, ואיכות השירותים בחלק מהמקרים איננה עומדת ביחס ישר להיקף ההוצאה.
ממצאי הדו"ח מלמדים, כי ישראל מדורגת נמוך בהשוואה בינלאומית של חישוב התוצר לנפש, אך לא כן הדבר בחישוב התוצר למועסק, שבו תופסת ישראל אחד המקומות הגבוהים – לפני ארצות כמו גרמניה, שבדיה ויפן. ניתן להסיק מכך, ששילוב אזרחים רבים יותר בתעסוקה היה מציב את ישראל גבוה גם במונחים של תוצר לנפש. ההשוואה לעומת ארצות אחרות מעידה עוד, כי רמת ההשכלה בישראל גבוהה בהשוואה למדינות אחרות – ישראל נמצאת במקום השני אחרי קנדה בשיעור בעלי השכלה על-תיכונית וגבוהה בקרב גילאי העבודה (קרוב ל-50 אחוז). עוד מסתבר כי ישראל נותנת העדפה לפיצוי על אבטלה ופחות לתמרוץ אקטיבי לעבודה.
החוקרים מדגישים כי, עליית ההשכלה מקטינה מאוד את הסיכון להיות מובטל: רק 6 אחוזים מקרב בעלי 16+ שנות לימוד מובטלים, לעומת 15 אחוז בקרב בעלי השכלה נמוכה יותר. עובדות אלה וממצאים אלה אינם מתורגמים למונחים של הגברת ההון האנושי של החברה ומיצויו, שכן ניתוח ההקצאה של התקציבים החברתיים מעיד על ירידה מתמשכת בהוצאות הממשלה בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה. המדינה עצרה את תקציביה ובכך תרמה להגדלת הפער החברתי ואי-השוויון.
המרכז מביא בדוח השנתי הצעה להיערכות חינוכית בבתי-הספר, למיקוד הסיוע לתלמידים תת-משיגים. לפי ההצעה הכיתה מוסיפה להיות מרכז הפעילות, אך משולבות בה קבוצות לימוד כחלק מהתארגנות שתתרום להעמקת איכות החינוך, לצמצום משמעותי בפערים, ולהעלאה משמעותית של רמת הבוגרים. אין ספק, אומרים חוקרי המרכז, שיש להשקיע את המאמץ החינוכי באורח דיפרנציאלי, ובאופן יצירתי, כדי לפצות על אי-יכולתן של השכבות החלשות לגייס את המשאבים הנחוצים לחינוך הילדים, ברמה ובאיכות הזמינה לילדים בני השכבות המבוססות.
בתחום הבריאות, קובע הדו"ח, כי השחיקה בתקציבי המדינה לשירותי הבריאות והרחבת מסגרות הבריאות הפרטיות, הביאו לשינוי חד בהרכב המימון של מערכת הבריאות. ההוצאה הפרטית על שירותי רפואה מסך ההוצאה הלאומית לבריאות, עלתה מ-26 אחוז ב-1995 ל-31 אחוז ב-2003. השינויים בדפוסי המימון הביאו להרעה מסוימת בשביעות הרצון של האוכלוסייה ממערכת הבריאות, אך חמור מכך, מזהיר מרכז טאוב, שהשינויים במימון עשויים לגרום להרעה בבריאות האוכלוסיות החלשות. כ-50 אחוז משני החמישונים התחתונים אינם מבוטחים בביטוח פרטי לעומת 20 אחוז בשני החמישונים העליונים. לדעת חוקרי מרכז טאוב, הגידול בביטוחים המשלימים ובהשתתפויות בתשלומי הבריאות פגע בשוויוניות. גם התשלומים וגם פרמיות הביטוח הם רגרסביים. חובת התשלום על שימוש בשירותי הבריאות מביאה לוויתור על טיפול רפואי בעיקר בקרב קבוצות חלשות – כמעט רבע מהזקוקים לתרופות במרשם רופא ויתרו על התרופות ו-50 אחוז, שאין להם ביטוח בריאות משלים, מוותרים עליו בגלל קשיים כלכליים.
עוןד מתריעים חוקרי מרכז טאוב מפני הפגיעה בציבור בתחום בריאות הנפש, כתוצאה מכך שטרם הושלמה החלת הרפורמות. מסתבר כי הרפורמה בשירותי בריאות הנפש, המיועדת לצמצם את הטיפול האשפוזי ולהדגיש את הטיפול הקהילתי מתקדמת בעצלתיים, למרות שהושגו הישגים חשובים בעניין, כמו ירידה במספר החולים ובאחוז החולים הנשארים באשפוז מעל שנה.
לצד המשך החלת הרפורמה המבנית יש חשיבות רבה לממד הביטוחי – שילוב שירותי בריאות הנפש בתוך המערך הכללי של קופות-החולים. המשמעות היא הטלת אחריות על הקופות-החולים לאספקת השירותים, כדי לקיים רצף טיפול בין האשפוז והקהילה. עיכוב בהשלמת הרפורמה במהלך 2005 ישפיע על תהליך שנמצא בראשיתו ויפגע בציבור חולי הנפש.
בתחום אחר – שירותי הרווחה האישיים - מדגישים חוקרי המרכז, כי שירותי הרווחה האישיים מתאפיינים באי-שוויון בהיקף וברמת השירותים הניתנים ביישובים שונים, עקב הבדלים ברמות ההשתתפות התקציבית הממשלתית והמקומית והיקפים שונים של פעילות של ארגונים שונים (ציבוריים, וולונטריים ופרטיים-עסקיים).
עדויות רבות מצביעות על ירידה כלל-ארצית בהשתתפות של הרשות המקומית והיא ניכרת במיוחד ביישובים החלשים מבחינה כלכלית וחברתית (יישובים ערביים ויישובים יהודיים הממוקמים בעיקר בפריפריה). מחלקות רווחה רבות מדווחות על ירידה בתקציבים העומדים לרשותן, המאלצת אותן לצמצם בשירותים המסופקים לאוכלוסיות שונות. לפגיעה בשירותי הרווחה יש משמעות מיוחדת לנוכח הגידול הניכר שחל בשנים האחרונות ביישובים רבים במספר הנזקקים לשירותי הרווחה (לדוגמא, בבאר-שבע מספר הנזקקים בין 1992 ל-2002 כמעט הוכפל, מ-19,000 ל-36,000).
ההוצאה על קשישים, ובמיוחד במסגרת חוק הסיעוד, גדלה מאוד במהלך השנים, אך לא כן באשר לאוכלוסיות נזקקות אחרות. עקב כך ההוצאה על קשישים מהווה נתח נכבד מכלל ההוצאה על שירותים אישיים. אך על פי כן, נראה כי השירותים לקשישים אינם עונים על צרכים רבים, ואיכות השירותים בחלק מהמקרים איננה עומדת ביחס ישר להיקף ההוצאה.