הניחו לה
הניחו לה

יש לא-מעט דרכים לגיטימיות להחלפתה של ממשלה מכהנת. דרך המלך    היא , כמובן, להמתין ליום הקלפי – ולזכות במרב הקולות.

יש גם דרך אחרת להחלפת השלטון ללא צורך בבחירות – וזאת אם מרבית חברי הכנסת מביעים אי אמון בראש הממשלה ובממשלתו ומציעים לנשיא המדינה איש אחר שיכול לקבל את אמונם של מרבית נבחרי הציבור.

אבל במדינת ישראל אצה הדרך למשיחי-השקר באולפני הרדיו והטלוויזיה  ולכן הם מחפשים דרכים עוקפות-חוק. חורצי-הלשון בערוצים השונים מקשקשים את עצמם לדעת ללא הרף מבלי שהם יטרחו אי-פעם להתנצל בפני קהל השומעים על דברי ההבל שהם השמיעו במשך השנים. הם אפילו אינם מסתירים את דעתם הפוליטית.

בית גידולם מעיד עליהם  -  והוא ניכר בכל דבר-חלם שהם משמיעים. לא ניקיון הכפיים של העומדים בראש מערכות השלטון מעניין אותם. כל מה שהם מבקשים הוא זה לגבור על  המערכות הדמוקראטיות באמצעים לא דמוקראטיים כדי להשליט פה סדר-יום אחר.

יש מדינות שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לחיות בהן  - גם לא רוני דניאל – ששם יוצאים המוני בני אדם לרחובות, שורפים בובות של המנהיג המכהן ומתעמתים עם כוחות הביטחון. בסופו של דבר דברים מסתיימים שם ב"פשרה".  הצבא מתערב -  והמנהיג המודח מפנה את מקומו לטובת מי שאינו טוב ממנו במאומה. ברחובות מוטלים אין-ספור הרוגים  - ובכך תם המהפך הכאילו-דמוקראטי. אנרכיה גמורה משתלטת על מוסדות השלטון – והמתנגדים למשטר היוצא מתפנים כדי לעשות את מה שעשו קודמיהם.

במדינת ישראל, היהודית, שערכים של כבוד האדם הם נר לרגליה, זה אף פעם לא יקרה, כמובן, בגלל אופיו של צה"ל, ולכן מבקשים האנרכיסטים המקומיים דרכים חלופיות. האופציות הן מרובות – אבל כולן נדונו, מראש, לכישלון; מה שלא מפריע לכתבי-החצר, מעלי הגירה, לנסות את כוחם בכל פעם מחדש בתקווה כמוסה שיש בכוחן של מילים להפוך תוצאות של בחירות לגיטימיות.

אמירות כאלה ואחרות של "מובילי דעת קהל", כמו של משה איבגי או של יאיר גרבוז, או התפטרות של שרים "במחאה" שטיבה אף פעם לא ברור עד תום, אינם יכולים לשנות מציאות המתהווה והולכת. גם הסתלקותה של אורלי לוי-אבקסיס מן המפלגה שבמסגרתה היא נבחרה, ככל שהיא מרגשת, איננה יכולה לשנות את מהלך ההיסטוריה.

המדינה היהודית, שהוקמה  בידי התנועה הציונית, כדי לשמש בית לאומי לעם היהודי, עולה כפורחת והרוב המוצק בה, ההולך וגדל מבחירות לבחירות, רוצה לחיות בה – ומסרב להיות מובל באף בידי קומץ של תגרני-מילים שכל חפצם הוא לראות בקריסת הקונספציה הציונית לטובת אג'נדה שיש בה, ללא ספק, עתיד מעורפל .

ההנחה שמסירת "שטחים" תביא לשלום המיוחל כבר הוכחה בעבר כלא-ריאלית. ניסו אותה מנהיגים עם "עבר ביטחוני" מוכח כמו יצחק רבין ואריאל שרון. זה לא צלח – וזה גם לא יכול היה להצליח. מי שנמצא מן הצד האחר של המשוואה פשוט אינו מוכן להסתפק במשהו שהוא פחות מכל השטח – מן הנהר ועד לים – וממתן אפשרות למיליוני "פליטים" לחזור למקומות היישוב שאותם עזבו הוריהם.

ובהקשר זה נזכרתי ב"משפט שלמה". שתי נשים הגיעו אליו  - וכל אחת מהן טענה שהילד החי הוא שלה. שלמה המלך פסק שיש לגזור את הילד לשתיים. מי שהתנגדה ל"פיתרון" הזה הייתה, כמובן, אימו האמיתית של הילד. אז מה זה אומר עתה על כל אלה שמוכנים ל"גזור" את ארץ ישראל ל"שתי מדינות"?

אז הנה התשובה שלי: סלע קיומנו במקום הזה לא ניתן לחלוקה. לא בבתי הדין לעבודה  - וגם לא בחדרי החקירות של המשטרה. מותר גם לחשוב אחרת – אבל אין לנהוג בדרכים עקלקלות. את הדרך הלגיטימית להחלפת השלטון אי אפשר, ולא צריך, לעקוף בשיטות מניפולטיביות.

הניחו, אפוא, לאשת ראש הממשלה.