לא יחידים, מלחמה

זה מאבק בין ציונות לפוסט ציונות, מאבק בין אליטה של פיקוד ופוליטיקה שהמונח ׳לנצח במלחמה׳ נעלם אצלם מן הלכסיקון.

איתמר סג"ל , א' בתמוז תשע"ו

איתמר סג"ל
איתמר סג"ל
צילום: עצמי

יש כלל ברור מאד בצבא: בצבא מקיימים פקודות ונשמעים למפקדים גם אם הפקודה לא נראית לי, אין ברירה, זה לא עובד אחרת. ערך הפיקוד חשוב כמעט יותר מכל דבר.

לפי זה, ברור שאלאור עזריה צריך להענש על אי קיום פקודות הצבא, בתחקיר פנימי של החטיבה אליה הוא משתייך. למרות שאכן, הוראות הפתיחה באש צורמות גם לי, וגם אני סבור שמחבל שיוצא חי מאירוע מהוה תקלה מבצעית. ההיסוס והדקדוק אחרי כל ירי של חייל לעבר רוצח שקם עליו להרגו הוא הגורם לסרטון המבהיל בו רואים שני חיילים בטרמפיאדה שמהססים אם לירות במחבלת עם סכין, היסוסים שיכולים בפעם אחרת לעלות ביוקר רב. מכל מקום, פקודות הן פקודות.

הבעיה היא, שזה כבר מזמן לא הדיון בבית המשפט. לו זה היה הדיון, היה אפשר כבר לסיים את זה מזמן עם שבוע שבועיים מחבוש בכלא שש, כיאה למי שלא עומד בנהלים או מסרב פקודה. 

מדובר כאן על ויכוח נוקב, בדיון חשוב ועמוק בין מי שמבין שיש כאן מאבק על הארץ, מאבק ערכי ושורשי שאסור למצמץ בו, לבין מי שמנסה לשכנע בכל דרך אפשרית את עצמו ואת כולם שזה בסך הכל טרור של יחידים ממורמרים, צעירים מוסתים, שאם רק יתנו להם קצת כלכלה, כיף ושעשועים ועוד כמה פיסות קרקע על חשבונן של קרית ארבע, עמונה וגב ההר, הם יניחו לנו לחיות בשקט בארץ ישראל המוקטנת, המצומצמת והיפה. אין קשר בין המקרים, הם חוזרים ואומרים.

זה לא מאורגן וצריך להכיל, נואמים במערכת הביטחון.  לכן, הם יעשו הכל כדי לכנות 100 שנים של מלחמה ומאבק על ארץ ישראל במילים מכובסות: סכסוך, עימות, מתיחות. הכל  רק לא לדבר על מלחמה צודקת על ארצנו ולהמשיך לחלום על ארץ מחולקת לשתי מדינות שחיות זו לצד זו בשקט ובשלוה.

כיון שמדובר באדם יחיד, נער סורר, יוצא מן הכלל שהחליט ללכת ולרצוח חיילים, הרי שהיחס אליו הוא כיחס לכל עבירה פלילית, במסגרתה ברגע שחלפה הסכנה, מאותו רגע המחבל הוא היקר באדם הזכאי לטיפול רפואי מסור על חשבון משלם המיסים. בסופו של דבר, אנחנו האשמים בכל המצב, אז לפחות שיקבל את הטיפול הטוב ביותר.. כך לא נוהגים במלחמה.

בזמן מלחמה, אין זמן ופנאי וזה גם מאד לא נכון לדון על כל מקרה פרטי, בעיקר מפני כיון שזה מרפה את הלוחמים וממלא אותם בספקות, ועם כל הכבוד, הניצחון חשוב יותר. כאשר נמצאים בהבנה שמדובר כאן על מלחמה בין שני לאומים על הארץ הזו, מלחמה בה פשוט אסור לנו להפסיד, חייבים להסתפק בשיפוט מהיר של החייל על כך שלא מילא את פקודות הצבא במלואן.

זה מאבק בין ציונות לפוסט ציונות, מאבק בין אליטה של פיקוד ופוליטיקה שהמונח ׳לנצח במלחמה׳ נעלם אצלם מן הלכסיקון, מתנצלים על כך שאנחנו בחברון וממילא מתמלאים בושה על כל מחבל הרוג, משום שבסתר לבם הם מבינים אותו ומצדיקים אותו, לבין המון העם, המון החיילים הבריאים בנפשם שמבינים את הדבר הפשוט ביותר: מטרת הצבא לנצח במלחמה ולא להתפלפל, להתנצל, לפחד, להתמלא בספקות ולהחליש את רוח הלוחמים.