קצינים מלהגים

ד"ר חיים משגב , כ"ד בתשרי תשע"ז

יש משהו מפחיד בעוצמות הבלתי נגמרות שבהן מחזיקים הקצינים הבכירים של צה"ל. הם שולטים בחייהם של עשרות אלפי חיילים – ולמעשה גורל כולנו נתון בידיהם.

לא תמיד אנחנו יודעים כיצד הגיע פלוני לדרגתו הבכירה  -  והאפשרות היחידה לבדוק את טיב קידומו היא בעת שהוא מקבל תפקיד בכיר בשוק הפרטי. רק אז אפשר לבחון את יכולותיו. ולא אחת, רק בשלב הזה אצל רבים מתעורר החשש שהאיש היה צריך ללקק לא מעט ישבנים כדי להגיע למקום שאליו הוא הגיע במסגרת הצבאית.

אני אומר את הדברים בהרבה חשש מפני הצפוי לנו בעתיד, בעיקר לנוכח הוויכוח המתחדש בכל שנה, ערב יום הכיפורים, כששוב ושוב מנסים לשפץ לאחור את ההיסטוריה – ולמכור לנו את "הניצחון" הגדול שהיה, כביכול, לצה"ל במלחמה ההיא. אלפי חיילים שילמו בחייהם את מחיר טיפשותם של קצינים בכירים ועוד עשרות אלפים נשארו נכים, גופנית ונפשית, לכל ימי חייהם.

כל ספרי הזיכרונות שכותבים הקצינים שכשלו בעת ההיא וכל ראיונות-החג לא יכולים למחוק את הנחשלות המחשבתית שהחלה עוד עם הקמת "קו בר-לב".

רק בזכות גבורתם של חיילים מן השורה, שעצרו בגופם את טורי השריון של המצרים והסורים, המלחמה נגמרה כפי שהיא נגמרה
אבל מה שמטריד עוד הרבה יותר היא העובדה שחלק מן הקצינים הכושלים הללו הפכו ל"פרשנים". חלק מהם מנסה להסביר לנו מדוע  נסיגה מיהודה ושומרון איננה מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל.

לדעתם, צה"ל חזק ואיתן וידע לעמוד בכל אתגר. בקושי שרדנו את המלחמה ההיא שהחלה מאות קילומטרים מגוש דן – אז איך  נשרוד את המלחמה שתתחיל בפאתי כפר סבא או פתח תקווה או חדרה  - כשהמכשול היחיד הוא כביש 6.

וכשאני נזכר שאותם קצינים בדימוס "הציעו" לנו לסגת מרמת הגולן תמורת "שלום עם סוריה" , אני פשוט מתחלחל. אפשר לקבל פריחה על כל הגוף למשמע דברי ההבל שהללו פולטים כל אימת שמבקשים לשמוע את דעתם. ואם עוד זוכרים, שרבים מהם יושבים, לאחר שחרורם מהצבא, בוועדות חקירה שונות, אז הלב פשוט מתפלץ. אם החקירה מוגדרת כ"פנימית" אז פשוט איננו שומעים עליה - וכך יכולים כל האחראיים להמשיך הלאה אל התפקיד הבא. שרי הביטחון, לדורותיהם, אף פעם לא ממהרים לשחרר את הממצאים לידיעת הציבור. הם הרי חבריהם של מי שנמצאו אשמים במחדלים.

כך נהג, מן הסתם, משה יעלון בדו"ח על המנהרות – וכך בוודאי נהגו קודמיו בדו"חות אחרים. ובעניין זה חשוב לזכור שגלעד שליט נחטף עוד ב –  2005. המחבלים חדרו מבעד למנהרה שפתחה היה כמאה מטרים בתוך השטח הישראלי. שאול מופז היה אז שר הביטחון. לאחריו  כיהנו בתפקיד עוד שני רמטכ"לים בדימוס,  אהוד ברק ומשה יעלון, ואף אחד מהם לא חשב שצריך להתכונן אחרת לעימות הבא.

אז מה כל זה צריך לשדר לנו, כשאנו שומעים הטפות מוסר שקוראות  לנו "להיפרד" מהפלשתינים? כלום כבר שכחנו שאותם מלהגים הציעו לסגת מגוש קטיף, תוך שהם מבטיחים  ש"הכול יהיה בסדר" ושאם רק יעוף משהו מהכיוון ההוא צה"ל יגיב בדרך לא-קונבנציונאלית?

אין ליפול עוד במלכודות של אלה שטעו כל כך הרבה פעמים בעבר.