שחיתות עיתונאית

רק הכסף הגדול הוא שמניע את עיתונאי-החצר של המו"לים. לא עתידן של ההתנחלויות -  ולא עתידה של המדינה היהודית.

ד"ר חיים משגב , י"ט בטבת תשע"ז

קשה שלא לשמוח לאידם של כל סרסורי-התקשורת שעליהם אמרתי במשך השנים שאין בהם טיפה של הגינות עיתונאית.

כיניתי אותם בכל מיני כינויי-גנאי שעליהם אף פעם לא התחרטתי. אבל מה שהציבור אף פעם לא ידע הוא - ואולי עכשיו הוא יבין טוב יותר כיצד פועלות מערכות התעמולה הניאו-שמאלנית – שלמעשה ביסודם של דברים עומדים אינטרסים כלכליים. לא אידיאולוגיה.

רק הכסף הגדול הוא שמניע את עיתונאי-החצר של המו"לים. הדחף להגיע לעמדות שלטוניות מונע רק מן הרצון לשלוט בברזי הקופה הציבורית. לא עתידן של ההתנחלויות - ולא עתידה של המדינה היהודית שדוד בן גוריון הקים כאן לפני קרוב לשבעים שנה.

מערכות מושחתות שמורכבות מעיתונאים שהם, למעשה, שכירי-חרב של טייקוני-הון עושות זה שנים את כל שביכולתן כדי למוטט את המפעל הציוני ההולך ומוקם בשטחים שנכבשו מידי הירדנים ב - 1967. לא הייתה שם מעולם "מדינה פלשתינית".

תושבי האזור בחרו להיות אזרחים של המדינה הירדנית – והם מעולם לא דרשו הכרה בלאומיותם. אף לא מדינה ערבית אחת דרשה להכיר בהם כ"עם". הכול נולד רק כדי להציק למדינה היהודית. כתב המנדט הבריטי דיבר רק על זכותו של העם היהודי לבית לאומי. איש בעולם לא שמע על "העם הפלשתיני".

אולם לכל אלה לא היה אף פעם הד ראוי במדיה הישראלית. שם, ידעו לקדש רק מושגים כמו הון-שלטון-ועיתון. יכולתי לנקוב בשמות של אלה שהפכו את עטם לכלי ניגוח בשירותם של בעלי-הון במסווה של מו"לים - אבל אין לכך כל חשיבות כרגע, אף על פי שחלק מאותם פרצופים לא נעלמו מן הספקטרום הציבורי עד לעצם הימים האלה.

חלקם, אף משתתף כרגע בניסיונות להטות את דעת הציבור נגד ראש הממשלה המכהן, תוך שהם זוכים לשיתוף פעולה פסול מתוך צוות החקירה. ההדלפות של אנשיו הן בפירוש מגמתיות – וריח של פוליטיזציה נודף מהן.

ואגב, לא מעט עיתונאים חוו על בשרם את נחת זרועם של בעלי שררה, תאבי בצע כסף, שלא ראו דבר מול העיניים אלא רק את עסקי ההון שלהם. הבעלים של "ידיעות אחרונות" אף פעם לא ריחם על מי שהפר את הוראותיו. וזה קרה גם במערכות אחרות, מה שמעלה את השאלה כלום זכאי הציבור לגילוי נאות?

האם מותר לבעלי אינטרסים כלכליים להחזיק באמצעי תקשורת כדי שאלה ישרתו את מטרותיהם על חשבון מידע אמין ומדויק שאותו רשאים לקבל הקוראים? היכן מתחבר העיקרון האוסר על ניגוד עניינים עם העובדה שאלעזר פישמן או נוחי דנקנר, למשל, החזיקו בעיתונים שפינקו אותם והעלימו, למעשה, מן הציבור שהם שקועים בחובות ענק ?

בנימין נתניהו סובל מתקשורת מלוכלכת, לא אמינה, מוטה פוליטית, מאז שהוא נבחר לראשונה לאחר מרוץ צמוד מול שמעון פרס. שמעתי אותו לא אחת מתלונן על ההכפשות חסרות השחר שהוא סובל מהן. רק בעת שהוא שירת בממשלתו של אריאל שרון, כשר החוץ ואחר כך כשר האוצר, פחתו במקצת ההתקפות האישיות עליו.

שרון היה אז בבחינת אתרוג שיש להגן עליו מפני כל מכה, כמו ששומרים על אתרוגים לפני חג הסוכות, משום שהוא הבטיח למחנה השמאל הדקדנטי נסיגה מגוש קטיף ומצפון השומרון – וגירוש של אלפי משפחות מבתיהן. מאות אלפי הדולרים שהוא קיבל באמצעות חשבון הבנק של בנו, היו כלא היו. היועץ המשפטי לממשלה גנז את כתב האישום שהכינה עדנה ארבל, ערב מינויה לבית המשפט העליון. ועוד לא אמרתי כלום על החווה, עתירת השטח, שהוא קיבל מאיש עסקים ידוע.

פרסום קלטות השיחה, במלואן, בין נתניהו לבין המו"ל החצוף אמור לזעזע את אמות הסיפים – אבל, לצערי, זה לא יקרה. עקבתי אחר כתבי הסנגוריה של כמה מעיתונאי הקשקש – ואני כבר יודע שהכול יישאר על מכונו.

השחיתות העיתונאית איננה עומדת להיעלם ממקומותינו.