כשלון שיטת נתניהו

איתמר סג"ל , כ"ה באדר תשע"ז

איתמר סג"ל
איתמר סג"ל
צילום: עצמי

כבר עשרות שנים שהטרור הערבי משתולל כאן, ודומה שבסיבוב הזה ידם על העליונה.

אמנם עם ישראל עם חזק, לא נחלש ולא נשבר, אבל בכל הנוגע לשאלת זכותנו על הארץ חלה שחיקה גדולה. באופן פלאי, ככל שהתגבר הטרור העברי נגד מדינת ישראל, כל בקשותינו לגילויי רחמים ממדינות העולם לא הועילו והתביעות כלפינו רק גברו לסיים את הסכסוך בהקדם. כלומר – לתת את השטח כמה שיותר מהר.

כיון ששיטת הרחמים לא עובדת, הולכים על תכנית המגירה: הטרור העולמי. רואים אתם? שואל נתניהו מעל כל במה אפשרית, זה לא רק אצלנו! זו בעיה כלל עולמית של טרור אכזר שלא מבדיל בין יהודי לצרפתי, בין בריטי לגרמני שרק לפני שישים וכמה שנים עסק ברצח היהודי.

נתניהו מתפלא כיצד מדינות מסוגלות לגנות את הטרור באירופה, ותוך כדי כך פולטות מילים לעוסות על הצורך של ישראל לגלות סובלנות מול הפלסטינים, לבצע צעדים בוני אמון, להקל על סבלם הכלכלי, להפסיק את הבניה ולעזוב את השטחים.

אבל העולם לא קונה את זה, ובצדק. העולם, כנראה בניגוד לנתניהו, מבין היטב את ההבדל בין הטרור באירופה לטרור הפלסטיני במדינת ישראל. העולם מגנה את הטרור הערבי, אבל מזדהה עמו בסתר לבו. לא רק בגלל שיש אנטישמיות בעולם, אלא כי אם פלשת לשטח של השכן והוא מכה אותך, אולי זה לא יפה, אבל זה מובן והגיוני, וכבר אמרו חכמים ש'עביד איניש דינא לנפשיה'. באותו מטבע בדיוק עונים לנו בעולם: גם אנחנו נגד טרור, אבל כל עוד אתה כובש, שליט דיקטטורי בשטחם של אחרים, אל תתפלא אם יורים בך ומניחים לך מטענים, אי אפשר שלא להבין את נאקת העם הנכבש תחת הכובש, כפי שלימד אותנו ראש ממשלה לשעבר שחושב להיות ראש ממשלה פעם נוספת, שסיפר כיצד היה מצטרף לארגוני הטרור לו היה פלסטיני. הצדקנים העיקריים ממחנה עיתון הארץ מטעימים ומזכירים לנו שגם אנשי המחתרות לפני קום המדינה הניחו מטענים נגד הבריטים.

השיטה של ביבי פשוטה מאד: נספר לעולם כל הזמן כמה אנחנו בעד שלום, כמה אנחנו ששים לעשות ויתורים כואבים למען שלום, וכמה אנחנו מאמינים בפתרון שתי מדינות לשני עמים. אנחנו מתים לתת, רק הבעיה היא, שאין למי לתת, כי אין פרטנר, וזה מסוכן, כי תקום כאן מדינת חמאסטאן. ביום שיהיה פרטנר רציני, ניתן לו הכל תמורת שלום אמת. ראשי המעצמות שומעים את זה ועושים חשבון פשוט: אם כך, הרי שהם מודים שחבלי יהודה ושומרון אינם שלהם. לעומתם, עוד לא שמענו על פלסטיני שמסתפק האם יהודה ושומרון שלהם או לא, וממילא, כפי שאמרו חכמים, ברי ושמא, ברי עדיף, ואין מוציאים ספק מפני ודאי. יתרה מזו, כיון שכל הפלסטינים תובעים את הארץ כולה, מן הים עד הירדן הרי שהאומר כולה שלי והאומר כנגדו רק חציה שלי, זה נוטל חציה, ואת השאר יחלוקו.

אומות העולם טוענות טענה ברורה והגיונית: אם זה אכן לא שלכם, צאו כבר, ואת בעיות הביטחון נפתור בהמשך. גם הפלסטינים מבינים את זה היטב. הם רואים כיצד יש שכר לפעולתם, וכיצד הטרור המתמשך יותר ויותר מעורר את הספק והבלבול בקרב בני ישראל ביחס לבעלותם על ארצם.

לשמחתי, גם טראמפ לא קונה את זה, וגם הוא בא בתביעות להגביל את הבנייה ולפעול למען השלום, תוך גירושם של בני ישראל מארצם וחלוקתה ליושבי הארץ הערביים.

לראות עיני, המשפט של אלאור אזריה כולו סובב סביב הנקודה הזו. האם אנו מתביישים בנוכחות שלנו בעיר האבות או שאנו גאים בה. לראות עיני, גם הדיון סביב תודעה יהודית בצה"ל ומכוני חיל החינוך קשור בכך: האם אנו מאמינים בצדקת הדרך, בבעלותינו על הארץ ובצורך לנצח במלחמה ולרשת את הארץ, או שחיילי צה"ל הם כח שיטור בשטחים שתפקידו להפריד בין המתנחלים לפלסטינים, כפי שמכנה זאת יגיל לוי?  

נראה שאין לך פתרון טוב יותר מאשר האמירה הפשוטה, זו שמבינה שארץ ישראל שלנו כולה, מן הים עד הירדן, ובהמשך אף עבר הירדן. רק אם נגיד בביטחון גמור שכולה שלי, אזי יש לנו סיכוי לזכות בטלית כולה. אם לא נאמר בפה מלא שהטלית כולה שלנו, אל נא נתפלא אם לוקחים ממנה נתחים. את האמירה הזו צריך לומר בגאון ללא בושה בארץ ובעולם, יעלה כמה שיעלה, בסוף זה ישתלם.