בג"ץ: המאבק האמיתי

הסכסוך המקומי בין הנדלס לבין הבנק הפך לאחד מפסקי הדין המכוננים בתולדות המשפט בישראל.

איתמר סג"ל , ז' בתשרי תשע"ח

איתמר סג"ל
איתמר סג"ל
צילום: עצמי

לא רבים מכירים את פרשת אגרות החוב שזכתה לשם 'פרשת הנדלס'. תקציר הפרשיה: אדם בשם אליעזר הנדלס מצא אגרות חוב ללא שם, בחדר הכספות של הבנק.

המוצא הישר פנה למשטרה ומסר להם את האגרות. לאחר זמן מה, כאשר לא באו פונים למשטרה, פנה הנדלס כדי לקבל אותם חזרה. המשטרה סרבה, וביקשה להשיב אותם לבנק, כיון שבשטחו נמצאו אגרות החוב. הנדלס לא נשאר חייב ועתר לבית המשפט המחוזי, שחייב את המשטרה להשיב לו את האגרות. בית המשפט המחוזי הסתמך על דין המשפט העברי, ואף קיבל חוות דעת של פוסקי הלכה בעניין. בתגובה, עתר הבנק לבג"ץ.

הסכסוך המקומי בין הנדלס לבין הבנק הפך לאחד מפסקי הדין המכוננים בתולדות המשפט בישראל. שופטי בית המשפט העליון נחלקו ביניהם למי שייכת האבידה. חוק של הכנסת היה בנמצא, אך לא כלל בפירוש את המקרה המדובר. בבסיס המחלוקת: האם להשמע להוראות המשפט העברי, כפי שפסקה המשנה במסכת בבא מציעא, לפיה יש לתת את האגרות למוצא הישר, או שמא יש להתעלם מהוראת המשפט העברי, למרות השימוש של המחוקק בלשון חכמים, ולמרות 'חוק יסודות המשפט' אותו חוקקה הכנסת בשנת תש"ם, הקובע שמקום של ריק משפטי, על בית המשפט ללכת לאור עקרונות מורשת ישראל.

השופט המנוח מנחם אלון טען כי יש לשאוף כמה שניתן, בכל שאלה שיפוטית פתוחה, לפנות אל המשפט העברי, כרוח החוק, וללמוד את הדין ממקורות המשפט העברי. לעומתו, טען מחנה בראשות הכהן הגדול אהרן ברק, כי יש לצמצם ככל שניתן את החובה לפנות למשפט העברי. לדבריו, על השופט לפרש את החוק או את השאלה שהתעוררה בעצמו, כפי שהוא רואה בעצמו לנכון, תוך קבלת השראה בלבד ולא יותר מהיכן שירצה, יהיה זה המשפט העברי, האנגלי או האמריקאי.

בפסיקה זו, שהפכה לתקדים משפטי מכונן, התחיל התהליך בו החליט בית המשפט העליון להשיל מעל עצמו את המחוייבות לערכי הנצח הקדומים של עם ישראל, לטובת ערכי המודרנה, הליברליות, הזכויות והחירות לאורם מחנכים בפקולטות למשפטים במדינות אירופה. גם כאשר מביאים השופטים מובאות לדבריהם מהמשפט העברי, הדבר נעשה בעיקר כאשר נוח להם לבסס את ערכיהם שלהם, על ידי מובאה ממקורות חז"ל, שבאה כדי לשרת את עקרונות 'הצדק היושר והשלום' בהם הם מאמינים, ולא להפך.

האקטיביזם השיפוטי אותו מוביל בית המשפט העליון, במסגרתו מבוטלים כאן חוקים אותם מחוקקת הכנסת, הפך מזמן לשק החבטות של הימין בישראל. המאבק כמובן מוצדק, אך מפספס את העיקר במקום לכוון למרכז המסה. בחוקי המלחמה, מי שמבזבז את כל התחמושת על החיפוי הארטילרי, יפסיד את הקרב כולו. הויכוח איננו על מוטת כנפי סמכות בית המשפט, אלא על ערכים בלבד.

פסיקה אקטביסטית אינה בהכרח רעה. נדמה לי כי כל הצועקים נגד בית המשפט העליון היו שמחים מאד אילו היה מבטל האחרון את חוק ההתנתקות או עוצר את העקירה בעמונה. לכן, כל מי שחושב לפתור את הבעיה במישור הטכני שיפוטי תוך הסדרת היחסים בין הכנסת לבית המשפט בלבד, אינו אלא טועה, כפי שכל החושב שהויכוח בין ימין לשמאל מתחיל ונגמר בשאלת ההתנחלויות, עושה שקר בנפשו. אם לא נבין זאת, נמשיך להלחם בטחנות רוח, ולהפסיד. ליבת המאבק היא הערכים, ושם יש להכריע את הקרב.

אנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות, מאבק על הערכים לאורם עם ישראל ומדינת ישראל ילכו, אם פנינו למדינה יהודית עם משטר דמוקרטי, או מדינה דמוקרטית שבמקרה יש בה רוב יהודי. על הדבר הזה, שאלת מטרתה של המדינה הזו, סובב הכל, ורק על כך יש לדבר בשיח מול בית המשפט העליון, מול השמאל, ומול העולם כולו.

אילו היה נוסף לסט הערכים של שופטי בג"ץ ערך יישוב הארץ וקדושת הארץ לא היו מעדיפים את פינוי עמונה, בשל זכות קניין מעורפלת שניתנה בתקופת שלטון ירדני בן 19 שנים והיו פוסקים לכל היותר פיצויים לטועים על הקרקע, ולא היו מעניקים ליהודה ושומרון יחס מפלה לטובת הערבים, בעלי הבית האמיתיים, לשיטתם. אילו ערך ייהוד הגליל היה עומד בפניהם, לא היו פוסקים את בג"ץ קציר את את הבג"ץ בעניין הקרן הקיימת לישראל.

אין בהכרח בעיה עקרונית עם בית משפט אקטיביסטי, ובתנאי שיוסיף לסט ערכי כבוד האדם, הזכות לקניין, לשיוויון, הזכות לדת ומדת ושאר הזכויות, עליהם הוא מגן בכל הכוח מפני כוחה של הכנסת, את היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, מתוך חיבור לתורת ישראל, חיבור לעם ישראל ושליחותו בעולם, וחיבור לארץ ישראל כביתו הנצחי של עם ישראל.