הניצחון של 'שוברים שתיקה'
הניצחון של 'שוברים שתיקה'

שנים ארוכות של מאבק על התודעה נשאו פרי.

בעזרת מוקדי כח בבתי המשפט ובתקשורת, הצליח השמאל הישראלי לקבע עמדת מוצא בסיסית לכל דיון על ארץ ישראל: שטחי יהודה ושמרון הם שטחי מדינתו העתידה של הלאום הפלסטיני, עד שנפתור במוקדם או במאוחר את בעיית המתנחלים שמפריעים לחלום הפלסטיני להתגשם. בצער רב, במידה כזו או אחרת זו עדיין דעתו של רוב הציבור בישראל כולל, לפחות מן השפה ולחוץ, עמדתו של ראש ממשלת ישראל.

על פי התפיסה הזו אין תפקידו של צה"ל לבסס את הריבונות הישראלית בשטחי ארץ ישראל, אלא להוות לכל היותר כח שיטור המפריד בין הערביים, תושביו הטבעיים והחוקיים של השטח לבין המתנחלים, התושבים הזמניים שבמוקדם או במאוחר ישובו לארצם. הדרקטיבה הזו, היא שורש כל הרע והיא עומדת בשורש פסיקות בג"ץ המפלות פעם אחר פעם בין יהודים לערביים לטובת הערביים, והיא שעומדת בשורש היחס של המנהל האזרחי למתיישבים. באופן נדיר, אישר היועמ"ש השבוע להפקיע קרקע ערבית כדי לסלול דרך לישוב חרשה. היועמ"ש לא שכח לעטוף את הסוכרייה במעטפת מרירה וציין בדבריו כי אמנם הערביים הם האזרחים המוגנים ביו"ש ולא היהודים, אך בכל זאת תפקידו של המשטר הצבאי לדאוג לחיים תקינים *גם* של היהודים.

הדרקטיבה הזו היא שורש החולי של התנצלות תמידית על שימוש בכל כח שהוא בשטחי יהודה ושומרון, והיא שורש המופע ההזוי של 'שוברים שתיקה' להוכיח בכל דרך, כולל הפללה של עצמם שצה"ל אלים ושהכיבוש משחית. ככה זה כשחיילים נחשבים בעיני רבים כשוטרים, מהם מצופה בצדק למעט בהפעלת כח. המופע ההזוי של 'שוברים שתיקה' להוכיח בכל דרך שחיילי צה"ל אלימים, כולל הפללה של עצמם בכל מחיר, נחל עד עכשיו לפחות ניצחון אחד של העמקת הנרטיב השקרי שבוחן את פעולותיהם של לוחמי צה"ל כאילו היו מאבטחים גינה ציבורית בלב סביון, גינה בלי טובים ורעים. הדיון נסוב סביב שאלת 'היה או לא היה', בלי להתייחס לשאלה העקרונית, שכדומה שהוכרעה, האם מותר בכלל ועד כמה ראוי להפעיל אלימות במלחמה.

למלחמה יש כללים אחרים. מלחמה אינה הסדרת היחסים בין ראובן לשמעון שכנו, אלא מאבק לאומי בין שתי ישויות לאומיות הנאבקות ביניהן על אדמה אחת. חשוב להפסיק להשתמש במילים מכובסות בחום גבוה כדוגמת 'סכסוך' 'עימות' או 'מאבק'. זו מלחמה לאומית ביננו לבין עם שרוצה לקחת מאיתנו את ארצנו, ולמלחמה כמו במלחמה יש כללים. הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, 'ואכלת את אויביך'.

במלחמה מפעילים אלימות, ובמלחמה נפגעים חפים מפשע. מלחמה צריך להכריע, אחרת לנצח נאכל חרב שרק הולכת ומשתכללת, הולכת ומתחדדת. לכן, בכל הדיון מול שוברים שתיקה אסור ליפול לפח אותו טומן השיח שלהם. אסור שבמסגרת הכחשת ארועי הפעלת אלימות של חיילי צה"ל, נודה על כך שכל אלימות היא פסולה. מוטב לו חיילי צה"ל יבצעו את תפקידם במלואו, ולשם כך נדרשת אלימות.

לא מדובר כאן בפיזור מחאת הקוטג', אלא במלחמה עם רוצחים צמאי דם, עם שחרט על דגלו אלימות, טרור, השמדת מדינת ישראל ותושביה היהודים. מניעת שריטה של חיילינו שווה את כל האלימות הנדרשת למנוע אותה. כדי להרתיע צריך להכריע, כדי להכריע צריך עוצמה, כפפות של ברזל ולא כפפות של משי. השיח הציבורי מול 'שוברים שתיקה' נכנע בעצם לאותם ערכים נוצריים מערביים, לפיהם כל אלימות, גם במקום של הגנה, היא דבר טמא פסול, ומשחית את הנפש.

חוסר הבירור ביחסינו לארצנו הפך את צבאנו ביהודה ושומרון לצבא מתגונן, צבא הודף. הערביים חיים בערי פרזות, ואילו הישובים היהודים מקיפים עצמם בעוד גדר ועוד אמצעי הגנה. במצב מתוקן, בעלי הבית מסתובבים חופשי, ואילו התושבים העראיים הם אלו שצריכים לחשוש ולהתמגן. צה"ל של היום אינו עסוק כלל בהתקפה ובהנחלת ריבונות, אלא בשמירה על הסדר והשקט, והגנה ככל שניתן על חייהם של תושביה היהודים של מדינת פלסטין הלעתיד.

בהשקעה של מאות מליוני דולרים נמתחה גדר חכמה סביב כל שטחי יהודה ושמרון, 'גדר ההפרדה'. בשעתו, דובר על כמליון שקלים עבור כל קילומטר, לא כולל הוצאות תחזוקה ואבטחה. אם תסעו לאזור לכיש, שם עוברת הגדר המפרידה בין המושבים, בהם יישובי מגורשים מגוש קטיף לבין כפרי הערביים במורדות הר חברון, תתקלו בגדר חדשה במקום הישנה. בחודשים האחרונים נמתחה שם חומת בטון עצומה המתנשאת לגובה של למעלה משמונה מטרים.

מסתבר, ששודדי החקלאות הערביים לא ראו את הגדר כאיום מיוחד, ופשוט חתכו אותה מידי יום בדרכם 'לעבודה'. כאשר צה"ל ראה כי תיקון הפרצות בגדר מועיל לחצי שעה בדיוק, הוחלט על בניית החומה האימתנית, בעלות מפחידה לא פחות. השודדים הישמעאלים לא נתנו לחומות לעצור את המסחר בחקלאות יהודית גנובה, והחלו לחדור דרך מעברי המים, תוך שימוש בכלי עבודה חדישים על מנת לחתוך את האמצעים החוסמים את מעברי המים למעבר אדם. כך בדרך הזו, התבצע השוד של עשרות טונות חקלאות ממושב שקף לפני מספר ימים.

אם היינו מכריעים את האוייב, היינו חוסכים חיי אדם לשני הצדדים, וכסף רב. אך במקום לעסוק בהכרעת האוייב, מדינת ישראל וצה"ל מתעסקים בעוד פיתוח חדש לצורך שכלול החומות והגדרות. במקום לנהל את המערכה בשטחו של האוייב ולגרום לו להתחרט על מעשיו, כימי פעולות התגמול, אנו משכנעים אותו כי הטרור החקלאי או טרור גנבות הרכב משתלם: את הגנבים, אם יתפסו ישחררו בהקדם, העונשים נמוכים, ובנשק חם צה"ל לא מדמיין להשתמש. ככה זה שהיחס לפלישה הערבית כעוד גניבה פלילית רגילה.

סיפור החומה והפלישה דרכה לשקף היא שיקופו של החולי במלא התגלמותו, החולי של התכחשות עם לעצמו, לתרבותו ומתוך כך לארצו העתיקה והנצחית.

עם ישראל עוד לא עבר את התהליך במלואו, והדרך עוד ארוכה. חלק גדול מהעם, ומובילי דעת הקהל בתוכם, עדיין רואים את עצמם ככובשים שטח של מישהו אחר, שטח שיש להשיב לבעליו לאחר התנצלות עמוקה. המאבק על ארץ ישראל מתחיל ראשית לכל בתודעה על געגועי עם לארצו למולדתו, לביתו הטבעי והנצחי.