רק לא להתנצל

דבר טוב אחד יצא מן ההתנתקות – הוכח לכל, כי גם חזרה לקווי 67 לא תשים קץ לחלום הפלסטיני לחסל את ישראל ולכונן את מדינתם במקומה.

יוסי אחימאיר , ט"ז בניסן תשע"ח

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

כל ההתרחשויות בצעדת הטרור של פלסטינאי-עזה היו צפויות מראש. מראש היה ברור שההפגנה אינה מצטלמת טוב בשביל ישראל. מצד אחד, אלפי ערבים "אומללים", בהם נשים וילדים, שצועדים עם אבנים ודגלים בידיהם אל עבר הגדר, מצד שני צבא מצוייד במיטב הנשק והיכולת, ערוך ומוכן למנוע את הפרובוקציה הגדולה.

מראש היה ברור שיפלו קרבנות בצד התוקפן, הרוגים ופצועים, כפי שהחמאס השתוקק. מראש היה ברור, שלמראה המפגינים המוסתים, האפופים בענני עשן, וכמה מהם שצנחו פגועים ארצה, תקום מיד זעקה בעזה וברמאללה, באו"ם ובאירופה, בתורכיה של ארדואן, אצל זנדברג-של-מרץ ובשאר חוגים "נאורים" בתוכנו.

מראש כל זה היה ברור, אך טוב שישראל מראש הביאה כל זאת בחשבון, ולא נרתעה, כאשר נערכה כהלכה ובלמה בהצלחה את טרור-המצעד. בניגוד לקובי מידן, גדעון לוי, עמירה הס, אחמד טיבי ואיימן הודה - בסוף שבוע זה של חג החירות שלנו הייתי גאה במיוחד להיות ישראלי.

אין לישראל על מה להתנצל. לא מול הפרובוקציה של ראשי-הנחש הנייה וסינוואר, המשגעים את תושבי "מדינת עזה", לא מול זעקת החמס הצבועה של אבו-מאזן, שמיום ליום מחריף את ביטויי השנאה שלו כלפי ישראל וארה"ב, ולא מול האו"ם שמזדעק מייד – אפילו בלי להמתין לצאת החג היהודי שנקרא פסח - לכנס את מוסדותיו ולדון במה שקרה בגבול הרצועה.

התסריט הרי חוזר על עצמו, רשום מראש: מנהיגי החמאס ואש"ף יוזמים פרובוקציה. זו יכולה להיות בדמות הפגנת המונים, או טרור סכינים, או ירי רקטות – ואז "הכל בסדר". ישראל מתגוננת, הודפת את  האלפים המסתערים על גבולה, משמידה עמדות שמהן נורו לעברה רקטות, או מטילה מצור והורסת בתים של רוצחים – ואז הכל "לא בסדר".

או-אז – האויב ברוב חוצפתו שאין לה גבול, דורש "לנקום" על התגובה הישראלית הקשה על תוקפנותו. כבת-הד לכך מתעוררת הקהילה הבינלאומית ודורשת, במקרה הטוב, בדיקה של ההתרחשויות. הם אינם לומדים לקח, האירופאים, שטועמים מפעם לפעם אף הם את נחת זרועו של הג'יהאד האיסלאמי. שוב ושוב הם נופלים בפח התעמולה המתוכננת של הטרור הפלסטיני רווי השנאה וצמא הדם.

לצה"ל הכל היה ברור מראש, והוא נערך כראוי ופעל בהתאם. יש לה לישראל "קיר ברזל" שעליו היא יכולה לסמוך. פחות אמורים הדברים במערך ההסברה הישראלי. הרי גם כאן אפשר היה להכין מראש קו "ברזל" של הסברה.

הסברה שראשיתה באוגוסט 2005, כאשר ישראל עזבה באופן חד צדדי את הרצועה והעבירה אותה לשליטה מוחלטת של החמאס. גוש ישובים שלם נעקר ועימו כמעט עשרת-אלפים מתיישבים. אפילו השמאל בתוכנו אמר אז, כי מרגע עזיבתנו איננו נושאים עוד באחריות לגבי המתרחש ברצועה.

מאז העקירה, היו כידוע שלושה מבצעים גדולים של צה"ל, אך בעיית עזה נותרה על כנה. החמאס והקהילה הבינלאומית ממשיכים לטעון, כי ישראל אחראית לרעב ולעוני ולאבטלה בתוככי הרצועה. ישראל אמנם מעבירה משלוחי מזון ובטון לעזה, אך אלה כמעט אינם מגיעים לצריכת העזתים.

החמאס ממשיך ומגביר תוקפנותו, על גבם של מאות האלפים המורעבים. גורלם של בני עמו אינם מעניינים אותו. חשוב לו יותר להמשיך בהתגרויות, בהתחמשות, במלחמת הטרור נגד ישראל החזקה, ובכל מחיר. ולכן, הסגר הישראלי מוצדק בהחלט. ומה חלקה של מצרים, הגובלת ברצועה, שאף היא היתה במגנים את ישראל?

דבר טוב אחד יצא מן ההתנתקות – הוכח לכל, כי גם חזרה לקווי 67 לא תשים קץ לחלום הפלסטיני לחסל את ישראל ולכונן את מדינתם במקומה. היום זו עובדה: נסיגה לקווי 67 לא תביא לשלום, לא תשים קץ לטרור, לא תמחה את חלום השמדתה של ישראל. כמו בירי הטילים, כמו במנהרות התופת, כך גם בפרובוקציה ההפגנתית שחולל החמאס ביום ששי ליד גדר המערכת, התברר הדבר בלא להותיר ספק.

הנה זה מה שצריכה ישראל להסביר. עזה היא ההוכחה, וקודם כל ל"שוחרי שלום" בתוכנו, כי אין פניהם של הפלסטינים לשלום, אין פניהם למו"מ אמיתי שיביא להכרה בישראל, להשלמה עימה ולהפסקת תוקפנותם הטרוריסטית. מה השתנה אצל שכנינו הערבים-הפלסטינים? - שום דבר. בפסח זה כמו בכל ימות השנה הם שבים ומוכיחים, כי רק דבר אחד עומד לנגד עיניהם - השאיפה לשלול את חירות העם היהודי בכל מחיר.

סיום ה"כיבוש"? – אין דבר כזה גם בחזרה לקווי 67. עזה ה"משוחררת" היא ההוכחה, שאסור להפקיר שטח כלשהו בארץ-ישראל לידי הערבים, ולא לאפשר להם ליזום סיבובי מלחמה ותוקפנות לעתיד. צה"ל עשה את שלו ויעשה את שלו, אם יימשכו ההתגרויות, אם השיעור של יום ששי לא יילמד. אם יש צורך הוא גם "ישבור את העצמות" לתוקפנים – בלא מורא ובלא חשש מפני "מה יגידו".

עברו ימי ההתנצלויות וההתפתלויות. עברנו את פרעה – נעבור גם את חמאס.