הסכנה האמיתית: הקרע בתוכנו
יוסי אחימאיר מזהיר: בזמן מלחמה מול אויבים - הקרע הפנימי רק מעמיק ומסכן את החברה
יוסי אחימאיר מזהיר: בזמן מלחמה מול אויבים - הקרע הפנימי רק מעמיק ומסכן את החברה

לאחר חג פסח רווי אזעקות, נפילות טילים ופגיעות קשות, ישראל נכנסת להפוגה זמנית בעקבות הכרזת טראמפ על הפסקת אש.

יוסי אחימאיר קושר בין ארבעת הבנים מההגדה לבין ארבעה לוחמי נח"ל שנפלו בקרב בדרום לבנון.

חגיגת יום הולדת נקטעת באזעקה, אך הילדים חוזרים לשחק - תמונת מצב ישראלית

יותר ויותר אזרחים מאבדים אמון בטלוויזיה ועוברים לרשתות - עם כל הסכנות.

בעוד ישראל וארה"ב פועלות נגד איראן וטילים ממשיכים ליפול על ישראל, סדר היום הפוליטי חוזר בהדרגה.

במאמר אישי חוזר יוסי אחימאיר לימי המצור על ירושלים בילדותו - ומחבר אותם למציאות הביטחונית של ישראל כיום.

יוסי אחימאיר משווה בין היחס לשמיר ולבגין בזמן כהונתם לבין היחס לבנימין נתניהו כיום - ומעלה את האפשרות שגם אליו יתגעגעו בעתיד.

במלאת שנים לנאומו המצמרר של פרופ' בנציון נתניהו בגיל 100, מציג יוסי אחימאיר את מלחמת "שאגת הארי" כהגשמת חזונו.

סיפורי גבורה בלתי נתפסים, שעות ארוכות ללא מענה צבאי וטראומה שטרם שככה - כך נראה יום הטבח בקיבוץ חולית

יותר ויותר צופים מתרחקים מהפאנלים - ומחפשים חדשות ענייניות

איזבלה טובגליירי קרעה את תמונת חמינאי ברומא ותקפה את יחס אירופה לישראל ול-7 באוקטובר.

חברת הפרלמנט האיטלקייה איזבלה טובגליירי קרעה את תמונת עלי חמינאי במהלך נאומה ברומא, ותקפה את הצביעות האירופית כלפי ישראל.

אולמרט קובע: "טיהור אתני בגדה", "צה"ל משתף פעולה עם פורעים" - והציבור? לא קונה את זה

במאמר אישי וחד מזהיר יוסי אחימאיר מפני הסכנה החמורה שבשימוש המוגזם במילה "בגידה" בזירה הפוליטית.

במגזר הערבי נרצחים מדי יום - אך האשמים, לפי ההנהגה הערבית, הם דווקא המשטרה והמדינה.

איך זה לחיות בלב שכונה שבעבר הייתה סמל לרביזיוניזם, והיום מובילה קו תקיף נגד הממשלה?

מתנהלת בקרבנו מלחמת אזרחים רשתית, שעלולה לגלוש ממילים למעשים. נדרשים יותר איפוק בלשון, יותר אחדות ופחות פלגנות. גם בפייסבוק

מדינות רבות בעולם מתנגדות להכרה בסומלילנד העצמאית, אך דורשות מישראל להכיר במדינה פלשתינית.

סיפור העלאת עצמות ז'בוטינסקי חושף את דמותו של לוי אשכול כמנהיג של קירוב לבבות, מסורת ופשרות

הקהילה היהודית בעזה החלה בימי החשמונאים ונמחקה פעמיים - ע"י קונסטנטינוס הגדול ואז בהתנתקות.

יוסי אחימאיר השתתף בכנס למען חופש העיתונות ומצא שם שיח מתלהם, ביקורת נוקבת על הממשלה, ושקט חשוד בכל הנוגע לבעלי כלי התקשורת.

הישראלים המבקשים דרכון זר, לעומת הנוער המתגייס לצה"ל באחוזים מרשימים. תמונה של תקווה מול אכזבה, של ציונות חיה מול בריחה שקטה.

רגע לפני מותו, שלח ד"ר משה יגר ז"ל מאמר נוקב אך אופטימי לרבעון "האומה", בו טען כי יש מקום לבחון יוזמה דיפלומטית יוצאת דופן

מחר ייערכו הבחירות לוועידת הליכוד ולמועצות הסניפים, מהלך שיכין את הקרקע לפריימריז ולבחירת רשימת הליכוד לכנסת.

תחנה צבאית אינה יכולה לעסוק בפוליטיקה, אך סגירתה אינה הפתרון. יש להחזיר אותה לייעודה המקורי - להיות "הבית של החיילים".

יוסי אחימאיר משבח את העיתונאי אלמוג בוקר - שחי בלב העוטף, שידר בזמן אמת את זוועות מתקפת חמאס, ומאז לא מפסיק להתריע ולחשוף.

בספרו החדש "עם כלביא קם" מציג הפובליציסט יוסי אחימאיר את תמונת השנה השנייה למלחמת חרבות ברזל.

שלושים שנה אחרי הרצח, יוסי אחימאיר נזכר בשותפות, במחלוקת ובאזהרה של שמיר: "להישמר ממלחמת אחים"

חדירות רחפנים, תמרונים צבאיים והברחות אמל"ח מהווים תמרורי אזהרה חמורים.

יאיר נתניהו ואבינדב בגין שוב מעלים את רף השיח - אבל האם זה בגלל הדעה או רק בזכות הייחוס?

חלק מתהליך הריפוי צריך להיות ביטול המשפט ההזוי של נתניהו.

ביקור עומק בשני יישובי מיעוטים - חורפיש הדרוזית ולקייה הבדואית - חושף את הפערים העצומים שבין השתלבות אזרחית.

עתה נקלעה ישראל לנחיתות מדינית. בזירה הבינלאומית אנו סופגים מפלה אחר מפלה. אין די, מסתבר, בניצחון בשדות הקרב.

רכבת ההכרה ב"מדינה פלסטינית" יצאה השבוע לדרך בלי שיש לה איזו שהיא משמעות מעשית בשטח.

מאות מוזמנים, תקיעת שופר, בלונים צהובים וספר אחד שהותיר את כולם דומעים: פדוי השבי אלי-ה כהן משיק את 'מופאוודאת'.

בואו נאמר את האמת: במפה הפוליטית יש רק מפלגה אחת (חוץ מהדתיות), שיש לה מורשת, שורשים, מוסדות ובחירות.

איראן ממשיכה לאיים בגלוי על ישראל, גם תוך משבר פנימי הולך ומחריף. המערכת האיראנית כבר מתכוננת ליום שאחריו.

תזכורת חשובה למי ששכח או לא ידע. לעם היהודי, אם חלילה וחס תיפול מדינתו, לא תינתן הזדמנות שניה.

דומה שכבר הורגלנו בגינויים, גם מאלה שנחשבים לידידי ישראל. הורגלנו לשמע כל מיני רעיונות כיצד לפתור את הבעייה הפלשתינית.

במלאת 90 שנה לפטירת הראי"ה - תזכורת לעמדתו הברורה בעד גיוס לומדי תורה למלחמות ישראל, ולעומתה עמדתם המפלגת של רבנים בני זמננו.

עשור למדינת ישראל, שנת 1958: מפת המדינה החצויה חולקה בעשרות אלפי עותקים והציגה מדינה צעירה, צרה ומוקפת אויבים.

בעוד חמאס משתלט על דעת הקהל בעולם - מערך ההסברה הישראלי כמעט ואינו קיים

יוסי אחימאיר מזהיר מהטבח האכזרי בדרוזים בסוריה, תוקף את האדישות הבינלאומית והגיבוי שמעניקות סעודיה ומדינות נוספות למשטר החדש.

במקום לעמוד איתנה מול הלחץ הבינלאומי, ישראל מאפשרת הכנסת טונות של מזון לעזה, בעוד החטופים נרקבים בשבי החמאס.

גם אחרי שעזה הפכה למתחם לוחמני מתחת לאדמה ומעליה עדיין נמצאים בתוכנו "דוד גרוסמנים", רחמנים על אכזרים, שיאשימו את ישראל.

בן כספית כינה את הממשלה "חבורת תתי-אדם", מחה על כך שסעיף האיומים על ראש הממשלה נדון ראשון בישיבת הממשלה

לא רק טילים מאיראן איימו על יד ושם. בימים האחרונים מוסד הזיכרון לשואה ולגבורה מותקף מכיוון אחר. את איראן מחליף עיתון "הארץ".

הביקורת הגלובלית על תכנית "העיר ההומניטרית" חושפת את כישלון ההסברה הישראלית. ספרון חדש מנסה להשיב - אבל בקול חלש מדי.

יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, היה היחיד מחברי הליכוד שהגיע לאזכרה ליצחק שמיר והצהיר במהלכה: "דבריו מהווים גם כעת מפת דרכים לישראל".

אין צורך להכביר מילים על עו"ד גלי בהרב מיארה, שהגיעה לתפקיד כמעט משום מקום, הפכה לגורם הדומיננטי במדינה.

בהיות החמאס גוף בלתי רציונלי לחלוטין, שנאתו לעם היהודי מכתיבה את הליכתו העיקשת עד סופו המר.

עוד לא הצטננו מנועי מטוסי חיל האוויר וכבר מתחמם בערוצי הטלוויזיה ויכוח אם ישראל ניצחה או לא. אם הגרעין חוסל או לא.

תמונה ישראלית. כולם רגועים, חייכנים, מבינים את המצב, כמעט בטוחים שכאן זה לא יקרה, ובכל זאת החליטו לעצור בנסיעתם דרומה.

אותם פרשנים, שאמרו נחרצות, כי אין סיכוי שישראל תפתח במערכה בלא גיבוי אמריקני, לא רק שלועסים את כובעיהם.

ה-13 ביוני ייחקק לעד בתולדות ישראל, כיום שבו, בעקבות פעולת צה"ל, המזה"ת עשוי לשנות את פניו.

לא יהיו לנו עוד ניצחונות מוחשיים, כניצחון ההוא מעורר ההשתאות העולמית. מלחמת "חרבות ברזל" מוכיחה זאת יותר מכל.

לרגעים דומה שביבי נהנה מהמעמד, המנתק אותו לשעות מ"כאבי הראש" המחכים לו בחוץ.

נאום נתניהו הפך לבדיחה – עד שהתמונות מהשטח הוכיחו אחרת. יאיר גולן שוב חצה קו אדום, והפעם עם אמירה שהדהדה עד לקמפוסים באירופה.

ד"ר מיכל פלדון בחרה לעזוב את הארץ ולהאשים את ישראל בפשעים – במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי חמאס, האחראי למלחמה ולשפיכות הדמים.
