אלשיך מתעתע

להיות שוטר, זה מקצוע, הדורש לימוד רב שנים – ורק מי שצמח מלמטה יודע לעשות את הדברים טוב

ד"ר חיים משגב , י"ד באייר תשע"ח

מפכ"ל מתעתע, זחוח מדי, הטובל ושרץ בידו, ולא בגלל שהוא לא מסכים ל"וותר על ערכיו", כהגדרת "מקורביו", באמצעות שופרו, אמנון אברמוביץ', כהונתו לא תוארך בעוד שנה.

מבראשית, זאת הייתה טעות למנותו. דורשי-רעתו של בנימין נתניהו טענו  שהמינוי נולד על רקע היותו חובש כיפה, בן לעדות המזרח ומתנחל לשעבר; אבל לא זאת הייתה הסיבה. השר לביטחון פנים פשוט נמצא באותה העת בפני שוקת שבורה. ניצבים רבים סולקו בידי המפכ"ל הקודם - ובהם ניסו שחם - בגלל הסתבכויות משמעתיות, והדרך היחידה הייתה, ככל הנראה, לחפש מישהו מחוץ למערכת, למרות שהכול ידעו, שמינוי כזה אף פעם לא מניב תוצאה ברוכה.

להיות שוטר, זה מקצוע, הדורש לימוד רב שנים – ורק מי שצמח מלמטה יודע לעשות את הדברים טוב.

לכן, רוני אלשיך, סגן ראש השב"כ באותה העת, נראה, כבר אז, כמו  בחירה מאולצת. הניסיון למנות את גל הירש, תת-אלוף(במיל.), לא צלח, משום שלפתע, ולא במקרה, ככל הנראה, צצה חקירה פלילית נגדו. במטה הארצי, וגם בפרקליטות המדינה, ידעו תמיד כיצד להכשיל מינויים; מה שהשאיר במרוץ רק את אלשיך.

ראש הממשלה לא קיבל ממנו כל הבטחה – והוא אף לא ביקש לעצמו דבר. וכך מצא את עצמו אלשיך, לראשונה בחייו, במרכז הבמה כשאור הזרקורים מבלבל עליו את דעתו. הביקורות הקטלניות על אופן התנהלותו הוסיפו למבוכתו. חוסר מקצועיותו בנושאים שעליהם הוא הופקד ניכר לעין כל - והכול נראה  כמו בנין קלפים העומד בפני קריסה. תת-התרבות, שניסו שחם הוא מייצגה הנאמן ביותר, השתלטה לחלוטין על המשטרה – ואלשיך מצא את עצמו מותקף מכל עבר; עד שבאה לו הישועה ממקום לחלוטין לא צפוי.

"חקירות ראש הממשלה" העמידו את המשטרה במקום שבו אסור לה להיות; כלומר, במרכזה של סערה פוליטית העלולה להביא לחילופי שלטון. אלשיך, שלא היה קשור לחלוטין לפתיחת החקירה, לא ידע בתחילה כיצד נוהגים במקרה כזה, שהיה זר לו לחלוטין, עד שהוא גייס לשורותיו את היועץ האסטרטגי, ליאור חורב, שונא-ביבי ידוע, ומכאן ואילך הוא איבד לחלוטין  את מעט הלגיטימיות שעוד הייתה לו. במחנה שאותו מוביל אלדד יניב ראו בו פיון לכל דבר על לוח השחמט, שיכול לסייע בהדחת ראש הממשלה, ובמחנה הימין הבינו מיד שהאיש הפך למטרד של ממש. התנהגותו עוררה הרבה הרמות גבה.

אלשיך, מצידו,  ניסה להציג חזות של מי שבידו הכוח להכריע, אבל זה היה, כמובן, מצג-שווא. בשורה של התבטאויות הזויות, לטעמי, הוא  ניסה להטיל דופי בנתניהו בדרך של הטחת האשמות-סרק שמעולם לא נחקרו - כשהשיא היה בעת שהוא התמסר לאילנה דיין, בראיון מביך, רווי בשביעות-רצון עצמית, ערב "המלצות" המשטרה.

בד בבד, המוסד שבניהולו הלך והתדרדר, תוך הזנחת מחויבויות בסיסיות, כגון שמירה על ביטחון האזרחים בכבישי הדרום או הגנה על חקלאים בפני טרור לאומני בצפון, אבל כל זה לא הפריע לאלשיך. בעצת חבריו החדשים בעולם התקשורת, הוא עסק, בעיקר, ביחסי ציבור.  כישוריו הדלים הובילו אותו להסתבכות גם עם בית המשפט העליון ב"פרשת ריטמן", וכעת כל מה שנותר לו הוא להציג את עצמו כקורבן של מערכת מושחתת.

אין דבר רחוק מזה.