החמיצות והנרגנות - סימן לאופוזיציה

מי שבאמת מדאיגים אותי הם דווקא האלופים (במיל.), שחלקם נושאים על גבם כישלונות קולוסאליים.

ד"ר חיים משגב , כ"א באייר תשע"ח

החמיצות שעלתה על פניהם של כמה מפרשני-הנפל בערוצי התקשורת השונים הייתה ממש נוגעת ללב.

במשך שנים הם מפמפמים, באובססיביות דקדנטית, שנאה לראש הממשלה, ומאומה לא קורה. כל נבואות הזעם מתנפצות אחת לאחת - כגון, הבידוד המדיני הנורא שבנימין נתניהו הולך לקראתו - וישראל דווקא עולה כפורחת.

ראשי מדינות עולים לרגל לירושלים. אירועי ספורט בינלאומיים מתקיימים בלב ערינו. היצוא משגשג – והכול נראה ממש טוב. וגם הפלשתינים, צריך לקוות, יבינו יום אחד, שאת מה שהם לא רצו לקחת, בזמנו, בהסכמת התנועה הציונית, הם כבר לא יקבלו לעולם. העם היהודי נמצא כאן בזכות – ולא בחסד; ומפה איש לא יזיז אותו.

אבל מי שבאמת מדאיגים אותי הם דווקא האלופים (במיל.), שחלקם נושאים על גבם כישלונות קולוסאליים, במסגרות השונות שבהן הם שירתו, אלה ששוכחים, כביכול, את תחזיותיהם הקודמות שתמיד נגזרו מתוך השקפת עולמם העקום – ולא מתוך ראייה מפוכחת.

רבים מהם היו בעד הסכמי אוסלו הנואלים שהמיטו עלינו מאות הרוגים; ואחרים הטיפו לנסיגה מרמת הגולן או לנקיטה במהלכים מטומטמים אחרים; הזויים מעצם טיבם. אבל הם אף פעם לא ממש חשבו שעליהם להתנצל בפני הציבור.

חלקם המשיכו, באיוולתם, לעבר מחוזות אחרים, עכורים לא פחות , כשתוך כדי כך הם "עושים לביתם". האינטרסים האמיתיים שלהם אף פעם לא נחשפו; לא המסחריים ולא האחרים. ורק כאשר הם מבקשים להסתפח למפלגה-בהקמה כלשהי, תמורת כיסא מובטח בכנסת, פרצופם האמיתי מתגלה. וזה כמעט אף פעם לא נראה טוב.

האזנתי לחלק מהם בימים האחרונים, לאחר שהארכיון הגרעיני של איראן נחת בישראל, ולא האמנתי למשמע אוזני. השנאה לבנימין נתניהו השתלטה על השיח הנבוב שלהם. כמה מהם טרחו לומר שאין חדש במסמכים שזרועות הביטחון שמו עליהם יד, בתחכום רב, מבלי שהם קראו, להתרשמותי, אפילו מקצת מן החומר הכתוב, והיו אף כאלה שסתם ביקשו להמעיט בהישג יוצא הדופן כדי שלא יישמע, חלילה, שהם מפרגנים לנתניהו.

וההרגשה שלי היא שהאלופים הללו פשוט לא ידעו כיצד להסתדר עם אמירות קודמות שלהם שבהן נטען שנתניהו הססן ופחדן, תיאור הרחוק, לדעתי, מן האמת; לא פחות מתחזיותיהם המופרכות.

ובהקשר זה, אינני יכול שלא לציין את דני יתום, מי שהיה ראש המוסד למשך פרק זמן קצר ביותר. שמעון פרס, ראש הממשלה בפועל לאחר רצח יצחק רבין, השאיר אותו במתנה לנתניהו. ואז אירע הכישלון הגדול ביותר של המוסד מאז ומעולם. הניסיון לחסל את חאלד משעל בירדן קרס – וסוכני המוסד נתפסו על חם. החשש שהם יוצאו להורג היה ממשי, ולכן נתניהו נאלץ, כדי להחזירם ארצה, לשחרר, בין השאר, את אחמד יאסין, וגם לשלוח נסיוב שיציל את חייו של משעל. מי שהיה אחראי לכך מעולם לא ביקש סליחה – אבל מאז הוא איננו סותם את הפה; מה שגורם לרבים לסתום את האף.

וזה, למעשה, כל הסיפור. הנרגנות הפכה לסימן ההיכר של כל אלה שאיבדו זה מכבר את הסיכוי לחזור להגה השלטון בדרכים לגיטימיות – ולכן הם מחפשים כל העת  לדבוק בשטויות. אין להם עניין בעיקר; יום ולילה הם מחפשים רק את הטפל. את הלא-חשוב. את המפלג. את דרך העקלקלות שתוליך אותם, להערכתם, למחוז חפצם.