להחזיר כמה שדים לבקבוק

להפסיק את המגלומניה של מערכת המשפט שאותה מובילים שופטים שפרשו לגמלאות, עורכי דין מלוקקים, בעלי אינטרסים ופוליטיקאים מתוסכלים

ד"ר חיים משגב , כ"ח באייר תשע"ח

עתה היא העת להחזיר כמה שדים לבקבוק. לא צריך להמתין עוד. לא למשה כחלון – ולא לשאר הטוענים שאם יוגבל כוחו של בית המשפט העליון יבוא הקץ על הדמוקרטיה הישראלית. היא הייתה איתנה תמיד; גם לפני שאהרן ברק החליט "לגנוב" לעצמו סמכויות לא-לו.

מכל מקום, יש להפסיק את המגלומניה של מערכת המשפט, לא כולה, כמובן, שאותה מובילים כיום, בעיקר, שופטים שפרשו לגמלאות, עורכי דין מלוקקים, בעלי אינטרסים בזירה הבג"צית, ופוליטיקאים מתוסכלים, בני דמותם של האנרכיסטים שמתגודדים בכל מוצ"ש בכיכר הבימה בהנהגתו של הפטרון הנושא על גבו כמה וכמה קופות של שרצים; מה שמוכיח, אגב, על איכות המחאה.

יש בה, במגלומניה, פגיעה בעיקרון שצריך להיות מקודש על הכול; עקרון הפרדת הרשויות. אין עוד מקום  לשיטות שהנהיג ברק, מי שטרח למנות רק שופטים שהשקפת עולמם תואמת לחלוטין את שלו תוך שהוא מונע דריסת רגל בהיכל שהוא הקים לעצמו מכל האחרים. וכידוע, הוא זה שטבע את המשפט האלמותי "מלוא כל הארץ משפט"; כלומר, הכול שפיט ואין נושא שאינו ראוי להיות נתון לבחינה בידי הקבוצה שפעלה במשך שנים ארוכות בשיטה של "חבר מביא חבר" מבלי לבדוק את האיכויות הקונקרטיות של מועמדים אחרים; מה שלא אפשר, למשל, לרות גביזון או לנילי כהן, שתי אקדמאיות מובהקות מן המעלה הראשונה, להתמודד על כיסא  בבית המשפט העליון.

ומכאן הדרך להשתלטות האלימה של חונטה קטנטנה  על המערכת השלטונית כולה הייתה סלולה, כשהמכשירים שחבריה חצבו לעצמם קיבלו ביטוי בצמד המילים "סבירות" ו"מידתיות". כלומר, רק מה שנראה בעיניהם  סביר ומידתי היה ראוי לעבור את המסננת צרת-החורים שלהם כשבפועל לא היה להם כל יתרון על מי שקיבל את ההחלטה השלטונית; דבר שגרם במשך השנים לנזקים בלתי הפיכים בהרבה תחומים כתוצאה מהחלטות תלושות.

וברק, שהבחין בחולשתה של המערכת הפוליטית, הידק כל העת את אחיזתו בגרונה. ובשלב מסוים הוא קבע שלכל אחד, גם למי שאין לו כל נגיעה אישית לנשוא העתירה, יש זכות עמידה בבית המשפט העליון, דבר שהוביל לאלפי פניות,  רבות מהן חסרות בסיס משפטי, כאלה שנתנו לברק ולחבריו את האפשרות להתייחס לכל נושא, אפילו שהוא כבר הוכרע במסגרות אחרות, מיומנות הרבה יותר, כשהם מדביקים להכרעותיהם גוון של שמירה על שלטון החוק. אבל מה שאותי הכעיס במיוחד היה הזלזול של ברק בכנסת ובמה שהיא מייצגת. וכדי לסבר את האוזן של כל אלה הנושאים כיום את שם הדמוקרטיה לשווא להלן ציטוט מדויק של דברים שאמר ברק לפני כמה שנים:

"...נקודת המוצא של סעיף 34 כא. לחוק העונשין הינה  הפרשנות התכליתית... תכלית זו מורכבת מהתכלית הסובייקטיבית ("כוונת המחוקק") שעמדה לנגד עיני היוצר ההיסטורי של הדין ומהתכלית האובייקטיבית ("כוונת המחוקק הסביר") המשקפת את ערכיה של שיטת המשפט..."

כלומר, יש שני סוגי מחוקקים: אלה, היושבים בכנסת, נבחרי הציבור, המכונים בפי ברק "היוצרים ההיסטוריים" של הדין, שלהם כוונות נסתרות, סובייקטיביות; ומחוקקים אובייקטיביים המגלמים את כוונת "המחוקק הסביר". ולברק, איש האשכולות האולטימטיבי, לא היה אף פעם ספק מי הם אלה ומי הם אלה.

בכל מדינה שפויה הייתה צריכה לקום, נוכח אמירה חצופה כזאת, זעקה גדולה. הכוונה להפוך בהבל פה את כל שיטת הממשל על פניה אמורה הייתה להרעיד את אמות הסיפים - אבל זה לא קרה. אריאל שרון היה אז ראש הממשלה וציפי לבני הייתה שרת המשפטים - ומשני אלה אי אפשר היה לצפות לכל מחאה. הם כבר היו נתונים אז בתזזית הפינוי האלים של אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון ולא היה להם כל עניין להרגיז את ברק. הם ציפו ממנו לשיתוף פעולה; וזה באמת קרה. הפגיעה  בזכויות יסוד בסיסיות של אזרחים שומרי חוק שהורחקו בכוח הזרוע מרכושם זכתה לברכתו של ברק. השימוש שנעשה בצבא לשם קידום מטרות פוליטיות לא הטריד אותו.

כשם שאת יורשיו לא מטרידה העובדה  שהם מקדישים את מרבית זמנם לעתירות-סרק של גופים הממומנים בידי גורמים שעיקר מטרתם היא לכרסם באיתנותה של המדינה המשמשת בית לאומי לעם היהודי.