מלחמה בכפפות של משי

במלחמה יורים בלוחמי אויב כדי לחסל, ולא כדי להעניק פנסיון בבתי כלא. במלחמה לפעמים נפגעים גם חפים משפע, שזה חבל, אבל בסדר גמור.

איתמר סג"ל , ט"ז באלול תשע"ח

איתמר סג"ל
איתמר סג"ל
צילום: עצמי

הפסיקה החדשה מבית מדרשו של בג"ץ, זו שמחייבת את המדינה לאפשר לבני משפחות אנשי חמאס לקבל טיפול מציל חיים בישראל, היא קו אדום נוסף שנחצה על ידי בג"ץ, תוך התערבות בוטה בשיקולים ביטחוניים ובשיקולים מדיניים שנועדו לטובת השבת גופות החיילים.

כמובן יש לתהות, איפה הייתם שופטים נכבדים, בבג"ץ גוש קטיף, שם כזכור אמרתם שאסור להתערב בשיקולים מדיניים, והיכן אקטיביותכם בעסקת שליט, שם הכרזתם שבענייני ביטחון אין לבג"ץ להתערב. 

מדובר באקטיביות חזירית, בפירוק יסודות הדמוקרטיה והפרדת הרשויות, ובעיטת חמור במשאב החושב ביותר שיש למדינה – הריבונות שלה וביקורת הגבולות שלה. 

אבל הסיפור גדול הרבה יותר. העוול והאפליה שנעשה בבית המשפט בין יהודים וערבים בענייני יו"ש הם מושכל ראשון שאינו זקוק לראיה. הסחבת, זמן הטיפול בתיקים, ומעל כולם, הפסיקות המפלות בין יהודים וערבים, בראשן פסקי דין עמונה ובתי דריינוף בבית אל, שם סופיות הדיון המקודשת הכריעה את כף הטרקטור להריסה, לעומת הסבלנות המפליגה שנוקטים השופטים מול הריסת בתי הכפר חאן אל אחמר, סוסיא הערבית או טכניקת ההריסה הקוסמטית של בתי המחבלים, פן יפגעו חלילה בני משפחותיהם יתר על המידה. 

הסיבה לכך היא הדוקטרינה השלטת בבתי המשפט, שגם מדינת ישראל והממשלה שותפים לה, לפיה חבלי ארץ ישראל, יהודה ושומרון, אינם חלק ממדינת ישראל, אלא שטח כבוש שעתיד לשוב לבעליו האמיתיים. על פי תפיסת הכובש והנכבש, על הכובש לשמר ככל שניתן את זכויות של הנכבש הזקוק להגנה. על כן, מפלה בג"ץ באופן בוטה וברור בכל הקשור לנטל חובת ההוכחה על הקרקע. כאשר מדובר בעתירה ערבית, די בעותר מעורפל, או בצילום אויר ישן נושן של תולעת ספק מעובדת, לא נודע בעליה, כדי להחריב ישוב שלם או שכונת בתי קבע. למותר לציין שכאשר מדובר בעתירה יהודית, כללי המשחק שונים.

נקודת המוצא היא שהשטח לא שלנו ולכן קרקע שאינה בוודאות של יהודי, תושב לבעלה הפלסטיני! לדידם, המאבק בין מדינת ישראל לטרור הפלסטיני אינו מלחמה ומאבק על ארץ ישראל מפני המבקשים לרשת אותה תחתינו, אלא מאבק אזרחי לגיטימי של הערבים, במסגרתו משמשים כוחות צה"ל ככוחות שיטור והפרדה בין המתנחלים לערבים, עד יבוא גואל וישובו בניה הערבים של הארץ לשלוט בה בעצמם. לזכותם יאמר, שזו תפיסת השמאל בישראל, כמו גם חלק מהימין, כך שהם בהחלט לא לבד.

המילים 'מאבק', 'עימות', 'סכסוך', 'מרי אזרחי' ושאר השמות המכובסים שבאו להחליף את מושג המלחמה, אינם רק מילים, אלא תודעה ששכרה בצידה. למלחמה כללים אחרים. במלחמה מפעילים כוחות בעוצמה כדי להכריע את האויב, ביטוי שנמחק לגמרי מהלכסיקון ביחס לערביי יהודה ושומרון.

במלחמה יורים בלוחמי אויב כדי לחסל, ולא כדי להעניק פנסיון בבתי כלא. במלחמה לפעמים נפגעים גם חפים משפע, שזה חבל, אבל בסדר גמור. במלחמה לא מתדלקים את האויב בכסף ואמצעים. במלחמה אין זמן לבזבז בפיזור הפגנות עם רימוני גז מדמיע שבוע אחר שבוע. למלחמה יוצאים כדי לנצח. מהר, חלק, וסופי. ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם.

הטרגדיה היא שהדוקטרינה הזו חלחלה גם בכל הנוגע לחמאס ולרצועת עזה. חמאס 'איבד' מיוקרתו כארגון טרור בעל צבא מסודר, והפך לגוף אזרחי מפגין על הגדר. השמאל הישראלי ובית המשפט העליון החלו לדבר ולהתייחס לרצועה ולחמאס בכלים אזרחיים, להכיל את המפגינים ולבקש לטפל בפצועיהם או בקרובי משפחותיהם, כאילו מדובר בהפגנת קוטג' בשדרות רוטשילד. 

הדוקטרינה הזו מסוכנת. היא מסוכנת כי היא מערערת את זכותינו על הארץ. היא מסוכנת כי היא מטשטשת את גבולות המאבק והמלחמה, ומעלימה עין מרצונם של הערבים תושבי יו"ש ועזה לגרשינו מארצנו, כולה, והיא בעיקר מסוכנת כי היא גוזרת על צה"ל להמשיך לפעול במציאות בלתי אפשרית של חובת ההגנה על מדינת ישראל מפני מחבלים צמאי דם יהודים, תוך שימוש במינימום כח והכלת האויב. לאחוז ולא להרפות בקת הרובה, אבל בכפפות של משי.