לפני רבע מאה

הסכמי אוסלו קרסו, בפועל, אבל במחנה האנרכיסטי, שההליך הדמוקרטי זר לו, הפוסט ציוני, ממשיכים להאשים דווקא ראשי השלטון הנוכחי.

תגיות: חיים משגב
ד"ר חיים משגב , ז' בתשרי תשע"ט

לפני רבע מאה, ב - 13  בספטמבר, עמדו יצחק רבין ושמעון פרס על מדשאת הבית הלבן וחתמו על הצהרת עקרונות בדבר הסדרי ביניים עם אש"פ.  

ביל קלינטון דחף את רבין לעבר ערפאת כדי שילחץ את ידו – והמחזה המביש הזה התרחש מבלי שהכנסת, הפורום הנבחר, המייצג את כלל הציבור, אישרה מראש את תוכנו של ההסכם.  רק ההסכם שעליו חתם צ'מברליין, אז ראש ממשלת בריטניה, עם היטלר יכול, אולי, להשתוות בטירוף שבו להסכם שנחתם עם ארגון הטרור הפלסטיני.

הציבור לא ידע על המהלכים שקדמו לטקס החתימה או על תוכנם של המכתבים שהוחלפו בין רבין לבין ערפאת; הוא גם לא ידע על כך שהצהרת העקרונות עתידה לפגוע באחיזתו של העם היהודי בארץ ישראל.  

בכנסת, כאמור, לא התקיים כל דיון. צה"ל לא ידע מראש על מה שעומד להתרחש. קבינט מדיני-ביטחוני לא היה קיים אז  - ולכן יכול היה יוסי ביילין, אז סגן שר החוץ, לתעתע בראש הממשלה ולפתוח במגעים עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"פ), זה שהוקם עוד הרבה לפני מלחמת ששת הימים, ושמטרתו המוצהרת היא "שחרור" כל השטח שממערב לירדן.

וזה מה שקרה: מיד לאחר הטקס האומלל בוושינגטון, חזר ערפאת ביחד עם אלפי מחבלים לרצועת עזה שממנה נסוג צה"ל – ודמם של מאות יהודים החל להישפך בראש חוצות.  

ערינו הפכו, לראשונה מאז מלחמת השחרור, לשדות קרב. רבין, שכל המהלך הנבזי הזה החל ללא ידיעתו, מיהר "להרגיע" את הציבור והודיע בראיון בטלוויזיה שערפאת יילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

הוא גם דיבר נגד ארגון כלשהו ששמו "אימהות נגד שתיקה". אמירות תמוהות אלה הראו לכל מי שהיה צריך הוכחה שמנהיג מחנה השמאל דוגל בדיקטטורה שגובלת באנרכיה שלטונית. זלזולו במערכת המשפט לא קומם, כצפוי, את כל אלה שמזדעקים כיום כנגד כל מעשה חקיקה שנעשה בגלוי ובאורח דמוקרטי. הבוז שרבין רכש לארגוני מחאה, כמו גם למתנחלים, אופייני למשטרים טוטליטריים.

הסכמי אוסלו קרסו, בפועל, אבל במחנה האנרכיסטי, שההליך הדמוקרטי זר לו, הפוסט ציוני, זה שרוצה לבטל את ייחודה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ממשיכים לטעון שמי שעושה לפגיעה בערכים דמוקרטיים הם דווקא ראשי השלטון הנוכחי. אין צביעות גדולה מזאת. כל מהלך צבאי או מדיני נדון לפרטי פרטים; הן בפורומים רשמיים, כגון בקבינט המדיני-ביטחוני, במועצה לביטחון לאומי ובגופי מודיעין שונים והן בכנסת. לא קיימות עוד תופעות כה מכוערות כמו אלה שהתגלו בימיה הרעים של ממשלת רבין-פרס – ולאחר מכן בממשלת ברק.

על אלפי ההרוגים שנספרו מאז שנחתמו הסכמי אוסלו, מאחורי גבם של האזרחים, איש לא נטל אחריות. לא הוקמו ועדות חקירה. רצח רבין, לא קטע מאומה. הערבים הם אלה שאף פעם לא רצו להתפשר עם התנועה הציונית. תורת השלבים תמיד הדריכה אותם. הם אלה שדחו לאורך השנים הסכמי פשרה. עוד לפני מלחמת העולם השנייה ניתנה להם האפשרות להקים מדינה, אבל המופתי של ירושלים העדיף לחבור לנאצים. יש שרואים בו את אחד הגורמים לשואת יהודי אירופה.

אז הנה התרחיש הכי אפשרי: מדינה פלסטינית לא תקום לעולם; לא ביהודה  ולא בשומרון. המדינה היהודית תישאר לנצח ביתו הלאומי של העם היהודי. קיר הברזל שעליו דיבר זאב ז'בוטינסקי יישאר לעולמי עד כדי להבטיח שכל זה יתקיים.