על חטא שחטאנו בסיקור עין

אנחנו מתחילים להאמין להם גם אם אנחנו מתעקשים שלא. עובדה, הכותרות הרעות ממשיכות למכור והטובות נדחקות לשולי החדשות

תגיות: איתמר סג"ל
איתמר סג"ל , ח' בתשרי תשע"ט

היא כמעט אחרונה במדד אמון הציבור, אבל בכל זאת כולנו שבויים שלה. תשקורת אנו מכנים אותה, אבל ממשיכים להאמין במודע או שלא במודע, כמעט לכל מילה שיוצאת לה מהפה.

האמת, קשה להיות עיתונאי. זו באמת אומנות מיוחדת לחפש תמיד את המוזר, את השונה, את האדם שנשך כלב. אכן, קשה להיות עיתונאי. עסקי הפרינט והטלוויזיה בקריסה והכתבים חייבים לספק את הסחורה בכל מחיר.

אין מה לדבר, לא קל להתעלם מכל הטוב ולהתמקד ברע, במחלוקת, בשנאה ובתחרות. להעריץ אותם, את אנשי התקשורת, שמצליחים פעם אחר פעם להוכיח שניתן להפוך עכברים לפילים אפריקאים.

הבעיה היא גם בנו. אנחנו מתחילים להאמין להם, גם אם אנחנו מתעקשים שלא. עובדה, הכותרות הרעות ממשיכות למכור ולככב באדום בראש המהדורה, ואילו הטובות נדחקות לשולי החדשות, אם בכלל. סוכני משקפיים שחורות מציעים את מרכולתם לכל דורש, ופעם אחר פעם, כולנו קונים את הסחורה הרקובה. שני צדדים למטבע. המוכר מוכר, כאשר יש קונים. אם יפסיקו לקנות, יחליף הסוחר את סחורתו.

סוכני המשקפיים הכהות, הם אלו ששכנעו את עם ישראל במקצועיות בכישלונו במלחמת יום הכיפורים ובהכרח לאבד עבור כך חלקי מולדת. קשה לדמות בקורות ימי העמים ניצחון מזהיר כניצחון במלחמת יום הכיפורים, שם חברו יחדיו גבורה עצומה, תחבולה וכמובן סייעתא דשמיא גלויה לעין. אם במלחמה הזו יכולנו לאוייב, מי יוכל לנו, פלאנגות החמאס?  

הימים הללו, ימי תשובה וכפרה, מעניקים לכולנו הזדמנות מצויינת להתחדש במשקפיים אחרות, כאלו שאינן מעוותות את המציאות, אינן עושות את הטפל עיקר ואת העיקר טפל, משקפיים שמבדילות בין רוב למיעוט, בין פיל לעכבר.

השנה הזו התאפיינה במאבקים מתוקשרים על אופייה היהודי של המדינה במרחב הציבורי. הייתה זו שנה שבה למדנו מילה חדשה, 'הדתה' שמה. התקשורת הייתה כל כך עסוקה בסיפורי אלף לילה ולילה על הדתה מסוכנת המסתובבת ברחובות, עד שהיא פספסה למעלה מחצי מיליון יהודים שפקדו את הכותל והעיר העתיקה בימי הסליחות, לצד עשרות אלפי חיילים, קציני ונגדים שסבו ברחובות העיר באשמורת שניה, מרצונם החופשי, ללא כל שידול או כפיה.

הנה, עמותות הקרן, הבכי והנהי, עמלו השנה שעות נוספות כדי לזרוע ברשתות החברתיות ועל ידי סייענים בתקשורת מצג שוא של פילוג, שנאה ומחלוקת מעמיקה בין דתיים לחילוניים, על רבנות מושחתת, רבנים גנבים ומערכת כשרות רקובה ומנצלת. כמה סיפרו לנו על קיטוב שמתרחב בצה"ל, קיטוב שאינו בר תיקון.

אין צורך להיות גאון גדול כדי לדעת שמדובר בהבלים וברעות רוח. מספיק רק לפתוח את העיניים ולהסתכל כדי להבין מיד ששנאת החינם הינה מין הולך ונכחד. בעם ישראל בכלל, וכמובן בצה"ל בפרט, שם נותרת שנאת החינם מחוץ לש.ג. אין לך מקום אם יותר אהבת חינם כמו צה"ל, שם דרים יחדיו דתיים וחילוניים בכפיפה אחת ברעות, בשלום ובאהבה. כמובן, גם שנאה שאינה של חינם סופה שתתבטל, אבל שנאת החינם, זו שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלינו, הפכה בהחלט למוצר נדיר.

קחו סתם כדוגמא נוספת את ישיבת הר המור בירושלים. התקשורת הכללית, וגם לפעמים המגזרית, מקפידים כל השנה לצייר את הישיבה וראשיה כקיצוניים ומנותקים, מיעוט הזוי וסהרורי. הם כמובן לא יספרו לכם שלמרות המעבר של הישיבה לפני כשנה לבית מדרש עצום בשכונת הר חומה, המשטרה כבר הודיעה מראש כי במוצאי שמחת תורה לא תתאפשר כניסה לשכונת הר חומה למי שאינו גר בה, בהצגת תעודת זהות, לאחר שאלפי אנשים שבאו בשנה שעברה להקפות השניות נשארו בחוץ, כי פשוט לא נותר מקום לסיכה נוספת בפנים. השנה, למעוניינים, הרוקדים יחנו באצטדיון טדי ויגיעו לישיבה בהסעות.

יהי רצון שתהא השנה שנת עין טובה, שנת כותרות טובות ומשקפיים ורודות. שנה טובה, ומתוקה!