צביעות וחוצפה

גברי בנאי, רדוד כמו כל חבריו האמנים, מתייחס רק ל"שטחים" שנכבשו במלחמת ששת הימים.

ד"ר חיים משגב , י"ד בתשרי תשע"ט

דעות ד"ר חיים משגב
ד"ר חיים משגב
צילום: עצמי

גברי בנאי מצטרף בימים אלה לשורה של אמנים/בדרנים/מצחיקנים שסבורים שהעובדה שהם מפורסמים בתחומי עיסוקם הבידורי נותנת להם יתרון בשיח הציבורי -  וזה רחוק מלהיות נכון.

רובם ככולם נשמעים נלעגים כשהם מתבטאים בנושאים שהם בנפשנו מבלי לרדת לעומקם של דברים. בזמנו, עשו את זה דודו טופז ותיקי דיין ויאיר גרבוז - וזאת רשימה חלקית ביותר -  וכולם התגלו בסופו של דבר כמי שחורגים אלפי מילין מעבר ליכולותיהם האינטלקטואליות.

אינני מתכוון, כמובן, לכפור בזכותו של גברי בנאי, מי שהשתתף במשך עשרות שנים בשלישיית הבידור שנקראה "הגשש החיוור", להביע את דעתו, אבל מה שלי מפריעה זאת העובדה שכמו רבים מחבריו לדעה הצביעות משמשת אצלו מרכיב מרכזי.

בעת שהוא יוצא, למשל, כנגד מי שמתגורר מעבר ל"קו הירוק" - שהוא בסך הכול קו שביתת הנשק ששורטט בסוף מלחמת השחרור שלנו ושבא לסמן היכן נעצר צה"ל עם תחילת הפסקת האש -  הוא פשוט מדליק מדורות במקום שלא ראוי לעשות זאת. ה"קו הירוק" מעולם לא נועד להיות קו גבול. צה"ל המותש, נעצר היכן שהוא נעצר, גם מסיבות פוליטיות, אבל לא רק. באותו שלב ביקש הציבור היהודי לבסס את המדינה היהודית שזה עתה הוקמה, ולהתכונן לקליטת מיליוני עולים מכל רחבי העולם; בעיקר, את ניצולי השואה באירופה.

אבל מה שגברי בנאי לא מודע לו, אולי, הוא שבאותו שלב, של הפסקת האש, כבר השתלטה ישראל על שטחים רחבים מאוד מן השטח שנועד להיות חלק מהמדינה הערבית. שטחים אלה נכבשו בכוח הזרוע  - ותושביהם הערבים נטשו אותם; חלקם מרצון וחלקם תחת לחץ. כלומר, יש "שטחים" שנכבשו ב -1948 ויש "שטחים" שנכבשו ב -1967.

גברי בנאי, רדוד כמו כל חבריו האמנים, מתייחס רק ל"שטחים" שנכבשו במלחמת ששת הימים. הם מוקצים, בעיניו, ולכן הוא אינו מוכן להופיע  בהם, אבל הוא שוכח שבמשך שנים רבות הוא הופיע, ללא כל בעיה מצפונית, ב"שטחים" שנכבשו במלחמת השחרור. הוא אף פעם לא שאל את עצמו, ככל הנראה, היכן הם הבעלים החוקיים של המבנה שנקרא 'החמאם'  שנמצא ביפו "הכבושה", בעת שהוא הופיע שם בהנאה מרובה. ויש עוד הרבה מאוד מקומות "כבושים" מן הסוג הזה שבנאי וחבריו, אבירי המוסר הלא-קדוש, הופיעו בהם.

ובכן, למרות שבנאי רואה הבדל בין "הכיבושים" של  1948 לבין "הכיבושים" של 1967, הערבים דווקא חושבים אחרת. בעיניהם אין הבדל בין "השטחים" האלה לבין "השטחים" האלה, והם רוצים גם את אלה וגם את אלה  - ועוד הרבה יותר מזה. "זכות השיבה", בפיהם של הערבים, לא נגזרת ממה שנלקח מהם ב – 1967, אלא ממה שנכבש מידיהם ב – 1948. ועוד זאת : הערבים לא פתחו במלחמה כנגד המדינה היהודית, ב"גבולות החלוקה", כדי להשיב לעצמם אדמות שנכבשו מידיהם, אלא כדי לחסל אותה; פשוטו כמשמעו. הם רצו לטבוח ביהודים כפי שהם עשו ביהודי חברון, בזמנו, ובעוד מקומות.

גברי בנאי יודע, אולי, את הדברים, אבל נוח לו להצטייר כ"איש מוסר", בשעה שהוא מודיע שהוא לא רוצה לעבור את ה"קו הירוק". הצרה היא שיש לא מעט טמבלים כמוהו. הם מנסים למכור לנו סחורה עבשה. הטיעון של האנרכיסטים הללו, החברים במחנה השמאל המעופש, שזאת הדרך ל"שלום"; אם רק ננטוש את "השטחים" שנכבשו ב -  1967, אין בו כל ממש.

אין שקר גדול מזה; כבר נסינו גם את זה. הערבים לא יסתפקו לעולם במשהו שהוא פחות משליטה גמורה על כל השטח שממערב לירדן. אם הם היו רוצים בפשרה, הם היו יכולים להשיגה כבר לפני עשרות רבות של שנים; עוד לפני מלחמת העולם השנייה. המופתי של ירושלים לא רצה. הוא רצה לחבור להיטלר.

זאת האמת, בנאי, לך תקרא ספרי היסטוריה לפני שתעמיד את עצמך בפוזה של איש מוסר;  היא נלעגת עוד הרבה יותר מן הדמויות שגילמת בעת שהיית חלק משלישיית "הגשש החיוור".