מאחזת-העיניים שוב רוכבת

מי שהייתה שרת המשפטים בממשלה שגירשה אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף רוצה שוב לקדם איזה קטסטרופה מדינית.

ד"ר חיים משגב , י"ב בחשון תשע"ט

אף פעם לא חשבתי שלמחנה השמאל הדקדנטי, הרוצה ברובו, לדעתי, באנרכיה חברתית, לדעתי, יש יכולת לקנות מקום של ממש בלב הציבור היהודי, למרות שלרגע קט חלק מהציבור הזה ביקש להאמין שיש ביכולתו של יצחק רבין להוביל לקראת פיוס היסטורי עם הערבים.

זה לא מה שקרה  - ולא בגלל שרבין נרצח; וכל מי שמנסה למכור את ההסבר הזה הוא בפירוש נוכל פוליטי. רבין לעולם לא היה מגיע לקצה הדרך. הערבים לא היו מקבלים את המתווה שהוא חשב עליו - שלא כלל, כידוע, הקמת "מדינה פלשתינית" - אם כי ערפאת עשה, פה ושם, קולות של הסכמה לפשרה.

וכיום אנחנו יודעים שגם ערפאת, ולא רק אבו מאזן, לא היה מסכים להכיר בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי ושהוא בוודאי לא היה מסכים לוותר על  "זכות השיבה". אולם כל אלה דברים ידועים, ולא הייתי מזכיר אותם, אלמלא מצאתי שבמחנה המטורלל הזה, שמורכב היום מהרבה ארגונים שחותרים ליצירת דה-לגיטימציה לישראל, אין אפילו מנהיג אחד שמנסה להתמודד עם המציאות ושאינו מחפש, בפעם נוספת, למכור אשליות. והמאבק המתמשך מול החמאס ברצועת עזה מספק למאחזי-העיניים הללו הזדמנויות לדיבורים חסרי שחר.

קחו, לדוגמא, את ציפי לבני;  היא מאוד משתדלת להישמע ממלכתית, ברגעים המעטים שבהם היא לא תוקפת את ראש הממשלה באורח הכי נבזי שרק אפשר להעלות על הדעת, ואז היא מספרת שיהיה בכוחה, אם רק תינתן לה ההזדמנות – מה שלא יקרה, להערכתי, גם בבחירות הקרובות  – היא תצליח להחזיר את אבו מאזן להגה השלטון ברצועת עזה לאחר שהיא תעקור ממקומו את החמאס ותפרז את השטח. אלה, כמובן, דברי הבל, אבל יש כאלה שרוצים להיאחז גם בתקוות-כזב כבימי אוסלו.

הצרה היא שכאשר לבני מצייצת אי אפשר לשאול את  השאלות הצריכות להישאל; כגון, איך היא מסבירה את העובדה שהיא כבר הייתה בעמדות השפעה מרכזיות, כשרת החוץ, בשעה שישראל יצאה, למשל, למלחמת לבנון השנייה. זאת הרי הייתה המלחמה הכי מיותרת שרק אפשר לחשוב עליה והיא הסתיימה, כידוע, בוועדת חקירה, בהתפטרות הרמטכ"ל ובעשרות רבות של הרוגים ובמאות פצועים. אבל מה שעוד הרבה יותר גרוע הוא שבתחילת המלחמה היה בדרום לבנון ארגון טרור קטן, החיזבאללה, ולאחריה הוא צמח למפלצת מרובת ראשים שמצוידת באלפי טילים מדויקים.

אז כיום,  מי שהייתה שרת המשפטים בממשלה שגירשה אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף, מקום שממנו יורים היום לעבר ערים מרכזיות בישראל, רוצה שוב לקדם איזה קטסטרופה מדינית שלא תוליך אותנו לשום מקום טוב; לא ברצועת עזה ולא ביהודה ובשומרון; ואני הייתי אומר לה ולבן זוגה הפוליטי, אבי גבאי, הרפו מאיתנו. תפסיקו למכור אשליות. אין לכם ברקורד אפילו קמצוץ ממה שהיה לרבין – וגם הוא נכשל. ההסכם החפוז שהוא נגרר אליו הוליד רק דם ויזע ודמעות. לא היה לו צל-צילו של סיכוי להצליח.

וזה העניין : צריך להשלים עם העובדה שאין בכוחו של איש, לא בדור הזה, לפחות, להוביל אותנו לפשרה מתקבלת על הדעת; כזאת, שלא תסכן את עצם קיומנו במקום הזה. צריך ללמוד לחיות עם המצב המורכב הזה מבלי להיגרר למלחמות מיותרות או לניסיונות-סרק מדיניים. אסור לנו להעמיד בסכנה את עצם קיומו של הבית.

ההיסטוריה לא תיתן לנו עוד הזדמנות.