ליקוי מאורות במגדל השן

ד"ר חיים משגב , כ"ו בחשון תשע"ט

ד"ר חיים משגב
ד"ר חיים משגב
צילום: עצמי

עוד  הוכחה לליקוי מאורות במגדל השן המשפטי:  הפנייה הפומבית של היועץ המשפטי לממשלה לשר הביטחון נולדה, ככל הנראה, בלשכתם של שופטים מסוימים בבית המשפט העליון, והיא צריכה להדאיג, לטעמי, את כל מי שמבקש לגדל את ילדיו במקום הזה.

תחילה לא האמנתי שזה אמיתי - ולתומי חשבתי שמדובר בעוד הלצה גרועה ממרזבי הביוב של 'בצלם' או של 'שוברים שתיקה' - אבל עד מהרה הבנתי שמערכת המשפט, על כל גרורותיה,  פשוט ירדה לגמרי מהפסים.

תחילה מצאתי בפנייה דרישה שלא להרוס את ביתו של מחבל שרצח או ניסה לרצוח, ויצא בשלום מן האירוע החבלני, אם הוא "לוקה בנפשו"; כלומר, על המפקד הצבאי שבסמכותו להורות על הריסת ביתו של מחבל לבחון אם הוא זכאי להיכנס למסגרת של לוקה בנפשו – וזאת משימה שאי אפשר לעמוד בה. למפקד הצבאי אין את הכישורים לכך ומי שדורש את זה ממנו מעיד על עצמו, לדעתי, שהוא עצמו צריך לבחון אם שיקול דעתו ראוי לנסיבות חיינו.

בבתי המשפט הפליליים נערכים סביב הסוגיה הזאת דיונים ממושכים וכל צד מביא מומחים מטעמו. ההכרעה היא סבוכה  ומה שמבקש עתה אביחי מנדלבליט הוא להטיל על המפקד הצבאי את החובה לבחון את כשירותו הנפשית של המחבל – וזאת דרישה שיש בה גלישה אל תהומות של אבסורד. אובדן הדרך שהיא מייצגת מעמידה בסכנה של ממש מיליוני אזרחים שנותרים חשופים למעשיהם של "לוקים בנפשם".

את הדרישה לבחינה נפשית של המחבל מבסס מנדלבליט על ההלכה שיצאה  מבית מדרשו של ביהמ"ש העליון - ואני מניח שמי שמוביל את המגמה הוא השופט מני מזוז - הקובעת שיש לבחון בכל מקרה את התכלית ההרתעתית שבהריסה של בית; דהיינו, שאם המחבל לוקה בנפשו, אז לא מתקיימת התכלית ההרתעתית לגביו. אני הייתי מכתיר הלכה זאת כליקוי מאורות מוחלט, אבל מה לי ולחוכמתם של שופטים שיושבים במגדל השן ומנסים לדמות את עצמם לאלוהי המוסר ולנוטרי זכויות האדם, תוך הזנחה מוחלטת של המאבק היהודי המדמם ברצחנות הערבית.

אבל טירוף המערכות לא נפסק בזה. בפנייה של היועמ"ש לשר הביטחון, נקבע שאם הפיגוע  לא הסתיים במוות אלא בפציעה גרידא, צריך להסתפק באטימה בלבד של ביתו של המחבל – וכאן כבר איבדתי את שיווי משקלי. ואני שואל את עצמי אם מני מזוז, לדוגמה, מי שפגע יותר מכל אדם אחר, בהיותו יועץ משפטי לממשלה בעת הגירוש ההמוני מגוש קטיף ומצפון השומרון, בזכויות של אלפי אנשים באורח נפשע, לתפיסתי, ראה אי-פעם פגוע מדקירה של סכין.  כלום יודעים בביהמ"ש העליון שיש מקרים שבהם הפצועים נותרים נכים לכל ימי חייהם באורח אנוש ביותר. ומה זה בכלל עניינה של מערכת המשפט כיצד הסתיים האירוע החבלני ? ואם האירוע הסתיים כפי שהוא הסתיים, לא בגלל שהמחבל לא רצה להרוג את קורבנו אלא בגלל שזה לא עלה בידו, האם גם אז צריך להסתפק באטימה בלבד ?

הרי גם בשיטת המשפט הפלילי שלנו שנשאבה מן המשפט האנגלי הדגש הוא על הכוונה  - ולא על התוצאה - ומי שהתכוון לבצע עבירה רואים אותו כמי שהצליח לבצעה גם אם בפועל מזימתו לא עלתה בידו; ולא מחמת שהוא חדל מרצונו מלסיימה.

כך או כך, מזלנו הוא שמני מזוז, ודומיו על כס המשפט, לא היו עימנו בעת שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה – ויצא לקרב על חיינו.