מלחמות ברירה

בנימין נתניהו מכיר את ההיסטוריה הזאת הרבה יותר טוב, כנראה, מכל אלה שניסו לדחוף אותו לעבר מבצע צבאי רחב היקף.

ד"ר חיים משגב , י' בכסלו תשע"ט

ד"ר חיים משגב
ד"ר חיים משגב
צילום: עצמי

מלחמות ברירה, כמו גם מבצעים צבאיים רחבי היקף,  שאותם יוזם הדרג המדיני מטעמים שונים, טובים יותר וטובים פחות, הן תמיד רעה חולה. יש להן  דינאמיקה משל עצמן למרות שיש להן, לכאורה, מטרה כלשהי.

בתחילה היא נראית כשרה למהדרין, אפילו לגיטימית, אבל כשמתחילים להגיע הידיעות על  חיילים שנפלו במהלך הקרבות הכול מנסים לנער חוצנם מן התוצאות. זה תמיד גורלן של מלחמות הברירה. הן מתגלגלות לכיוונים שונים מבלי שלקודקודים יש יכולת שליטה אמיתית עליהן. 

כך היה, אגב, במלחמת השחרור. היא הייתה אומנם, במידה רבה, מלחמת אין-ברירה שנכפתה על המדינה, שאך זה קמה, בידי צבאות ערב שפלשו לתחומה, אבל בהמשך, גם כשהפולשים נהדפו לאחור, מהלכיה  כבר התגלגלו כמעט ללא יכולת להשתלט עליהם – עד שבסופו של דבר צה"ל נעצר היכן שהוא נעצר. קווי שביתת הנשק הארעיים הפכו לקו הגבול למשך 19 שנים.

וגם מלחמת ששת הימים שהייתה, בראשיתה, לפחות, מלחמת אין-ברירה, התגלגלה לה, בהמשכה, כאילו מעצמה, ללא כל תכנון מוקדם. בתחילתה, איש לא חשב שבסופה צה"ל יכבוש את כל הגדה המערבית, כשמה בפי הירדנים שהחזיקו בה, או את רמת הגולן או את העיר העתיקה. אני זוכר היטב שרק במהלך המלחמה עלתה הדרישה לכבוש את הכותל המערבי או כיצד הצליחו הקיבוצים ששכנו למרגלות רמת הגולן לאלץ את שר הביטחון לכבוש אותה. הייתי שם בשעה שהמג"ד צהל לנוכח הפקודה לעלות על הרמה; חמישה ימים לפני זה, איש לא דימה שכך יתגלגלו הדברים.

לעומת זאת, כל העימותים הצבאיים שהדרג המדיני פתח בהם, ביוזמתו, למרות שלא היה צורך מובהק להיגרר אליהם, נסתיימו תמיד בפיאסקו נורא, בגלל שאיש לא נתן דעתו לדרך שבה אפשר יהיה לסיים אותם. במבצע קדש, למשל, ב – 1956, מצא את עצמו צה"ל על גדות תעלה סואץ, לגמרי במקרה, להערכתי, ולכן הוא נאלץ לסגת משם תחת איום רוסי; במבצע של"ג, ב – 1982, שהפך באין מטרה מוגדרת למלחמת לבנון הראשונה, הגיע צה"ל לכביש בירות-דמשק  מבלי שאיש ידע איך זה קרה. אבל לשיא האבסורד הגיעה ישראל במלחמת לבנון השנייה. היא הסתיימה כשישראל ממש כורעת על ברכיה.

בנימין נתניהו מכיר את ההיסטוריה הזאת הרבה יותר טוב, כנראה, מכל אלה שניסו לדחוף אותו לעבר מבצע צבאי רחב היקף. לא כולם, אגב, השתתפו אי פעם בקרבות מדממים - או בכלל. בתחילה הכול מוחאים כפיים; אבל בהמשך לאף אחד אין מושג מה עושים כדי לעצור את שפיכות הדמים. החלטה חד צדדית לא תמיד מועילה.

ואת הדינאמיקה הזאת צריכים ללמוד גם ביישובים הסמוכים לגבול עם רצועת עזה. כששמעון פרס היה ראש הממשלה, נדחפה ישראל למבצע רחב היקף בלבנון - ענבי זעם קראו לו - מול החיזבאללה. לאחר שהרבה מאוד אזרחים לבנוניים נפגעו, בטעות, בעת ניסיון לחלץ יחידה שנקלעה למצוקה, כפתה מועצת הביטחון הפסקת אש. החיזבאללה נותר על רגליו; חזק מאי פעם.

אינני יודע מה מכל זה מכיר אביגדור ליברמן, מי שדוחף ללא הרף לצאת למבצע שיכאיב לחמאס או אם יאיר לפיד החזיק אי פעם בזרועותיו חבר לקרב שממתין, שותת דם, כשקרביו מחוץ לבטנו, לחובש בתקווה שחייו יינצלו.

ההכרעות אינן פשוטות  - ולכן כל ההחלטה על יציאה יזומה למלחמה צריכה, לדעתי, להיות מאוד-מאוד זהירה כדי שניתן יהיה אחר כך להסתכל להורים שכולים, או לאלמנות, או ליתומים, בעיניים.